ת"א 3011-08-17

תקציר

הדיון נסוב סביב המצב המשפטי בנוגע לזכאות לפיצוי בגין הפקעת קרקע פרטית לפי פקודת הדרכים. הפקודה קובעת כי בעלי קרקעות אינם זכאים לפיצוי אם השטח המופקע אינו עולה על 25% מסך אדמתם. עם זאת, השר יכול להפעיל שיקול דעת ולפסוק פיצויים אם בעל הקרקע עומד בפני "סבל". בית המשפט העליון, בפרשת רוטמן, פירש "סבל" כפגיעה בלתי מידתית בזכויות הקניין של בעל הקרקע, וחייב פיצוי מלא בנסיבות מסוימות. בעקבות רוטמן קבע שר התחבורה קריטריונים מתוקנים ל"פיצויי סבל", אך על קריטריונים אלה ערערו בבית המשפט. נפסק כי לשר סמכות להגביל את תחולתו בדיעבד של פסק דין רוטמן על הפקעות בתוך שבע שנים מיום פרסומו, ויש לבחון כל בקשה להפקעות ישנות לפי הכללים הקודמים. התובעים, שאדמותיהם הופקעו לפני למעלה משבע שנים, הגישו בקשה ל"פיצוי סבל" לשר התחבורה, שהחלטתו התקבלה בהתאם להמלצות הוועדה המחליטה. המחלוקת המרכזית היא סביב מסמך הקריטריונים הרלוונטי – התובעים קיבלו מהוועדה מסמך בן 11 סעיפים, אך הנתבעים טוענים כי מסמך בן 10 סעיפים הוא מסמך תקף. בית המשפט מוצא כי התובעים קיבלו מסמך שגוי והיה עליהם להיות מודעים לקריטריונים הנכונים. בנוסף, התובעים לא הצליחו להוכיח כי מצבם האישי נפגע באופן ישיר מהפקעת אדמותיהם, דרישה על פי מסמך 11 הסעיפים. בית המשפט קובע כי החלטת השר לדחות את בקשת התובעים ל"פיצויי סבל" הייתה סבירה, בהתחשב בנוף המשפטי ובעובדות המקרה. עם זאת, בית המשפט מותח ביקורת על התנהלות המדינה בנוגע למסמכי הקריטריונים ומורה לשר התחבורה לשלם לתובעים הוצאות משפט, בסך 15 אלף שקל, בשל התנהלות פסולה וחריגה של המדינה. פסק דין זה מחזק את העיקרון לפיו על רשויות השלטון לנהוג ביושר, בתום לב ובהגינות כלפי האזרחים.