ת"א 51107-02-20

תקציר

התובעת, שייצגה את בעל הדירה המנוח, תבעה את הנתבעים שהשכירו את הדירה לצורך ניהול מספרה. התובע טען כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שהחזירו את הדירה במצב הרוס, ותבע פיצויים בסך 231,550 ₪, כולל עלות שיפוץ, הפסד שכר דירה ודמי פיצוי מוסכמים. הנתבעים טענו כי שכרו את הדירה המוזנחת מתוך מודעות לכך שהיא סובלת מבעיות רטיבות, וכי שיפצו אותה באופן נרחב. לטענתם, הדירה הוחזרה במצב טוב יותר מאשר בעת קבלתה, ולכן לא הפרה את הסכם השכירות. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי טענת הנתבעים בדבר מצבה של הדירה בעת חתימת ההסכם סותרת את ההסכם עצמו, בו הצהירו כי הדירה במצב טוב. עדותם בעל פה של הנתבעים סתרה את המסמך הכתוב ולכן נדחתה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי התובע ידע על השיפוצים ואישר אותם. התעקשותו של התובע על קיום קפדני של ההסכם, למרות ידיעתו על השיפוצים וסלחתו על ההפרה, נחשבה למעשה חוסר תום לב. עוד קבע בית המשפט כי הדירה לא הוחזרה במצב לא תקין, וכי טענות התובע ודו"ח השמאי סותרים את העובדה שהתובע שכר מחדש את הדירה מבלי לבצע כל שינוי. עדותו של השמאי הייתה מגמתית ומכוונת מטרה, והוצאותיו המוערכות התעלמו מהשיפורים שביצעו הנתבעים. בנוסף, התובע לא הוכיח כי עשה מאמצים להשכיר מחדש את הדירה במהלך השנה בה עמדה ריקה. לסיכום, בית המשפט דחה את טענות התובע והורה לו לשלם לנתבעים 20,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.