ע"א 628/77

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על אי מסירת נכס מושכר במועד, כאמור בחוזה. המערער, גדעון חסיד, חתם על הסכם שכירות עם המשיב הראשון, ישראל קנופף, בנכס בבעלות קנופף וגיסתו. המשיב השני, אמיר בן-שחר, היה דייר בלתי מוגן בנכס והיה אמור לפנותו עד ליום 30.4.1971, אך לא עשה כן. הדבר גרם לעיכוב במסירת הנכס לחסיד, מה שהוביל להפרת חוזה. הערעור נגד קנופף נדחה, ואילו הערעור נגד בן שחר התבסס על עילה אחת - הפרת החוזה. דעת הרוב של בית המשפט מצאה לטובת המשיבים, והגיעה למסקנה כי בן שחר לא ידע על קיומו של החוזה בין חסיד לקנופף, ולכן לא ניתן להטיל עליו אחריות בגין הפרת חוזה. בנוסף, בית המשפט מצא כי המשך החזקתו של בן שחר בנכס היה מוצדק משום שלא הייתה לו אפשרות מעשית להתפנות לפני שעזב עם הסירה. השופטת בן-פורת הדגישה כי אין בפטור קנופף מאחריות כדי לפטור את בן-שחר מחובתו שלא להתערב בביצוע החוזה. בן שחר הפר חובה זו, שהייתה הגורם הישיר לאי מסירת הנכס במועד. השופטת בן-פורת הגיעה למסקנה כי בן-שחר ידע או היה עליו לדעת על החוזה, ולמעשיו לא הייתה הצדקה מספקת, ולכן הם מהווים עוולה. השופט י' כהן חלק על קביעתו של השופט בן-פורת בדבר ידיעתו של בן-שחר את החוזה, וקבע כי לא הוכחה ידיעה כזו. לדברי השופט י' כהן, דרישת הידיעה בפועל בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין לא התקיימה. השופט בייסקי הסכים גם כי בן שחר לא ידע על החוזה בין חסיד לקנופף. בהדגישו כי הנסיבות לא בהכרח הובילו לסיום קיומו של החוזה, קבע השופט בייסקי כי בן שחר לא היה חייב לחקור את העניין באופן אקטיבי. בסופו של דבר, הערעור נדחה בדעת רוב, והמערערים חויבו לשלם למשיבים הוצאות משותפות בסך 10,000 ל"י.