ת"א 28037-12-10

תקציר

התובעים, בעלי הקרקעות, תבעו את הנתבעת, השלטון המקומי, לפיצויים לאחר שאדמתם הופקעה שלוש פעמים במשך כמה עשרות שנים. שתי ההפקעות הראשונות בוצעו בשנים 1957 ו-1964, וחלק קטן מאדמותיהם נתפס לצורכי ציבור. ההפקעה השלישית והאחרונה בוצעה בשנת 2007, וחלק גדול מאדמותיהם נתפס. על פי פקודת הדרכים, בעלי קרקעות אינם זכאים לפיצוי בגין 25% הראשונים מאדמתם המופקעת, ועליהם לפנות לשר התחבורה בגין פיצוי "סבל" בגין חלק זה. מאחר שהתובעים לא פעלו לפי נוהל זה, קבע בית המשפט כי הם אינם זכאים לכל פיצוי בגין ההפקעה הראשונה. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי יש לדחות את תביעת התובעים מחמת התיישנות. מקובל היה כי המועד הקובע לחישוב הפיצויים בגין ההפקעה השלישית היה מועד צו ההפקעה, 19.12.07. לגבי ההפקעה השנייה החליט בית המשפט כי המועד הקובע הוא 20.8.1964, מועד צו ההפקעה. לאחר מכן עבר בית המשפט לקבוע את ייעוד הקרקע לצורך חישוב הפיצויים. לגבי ההפקעה השלישית נמצא כי הקרקע הוגדרה כדרך במועד הקובע. לגבי ההפקעה השנייה החליט בית המשפט כי השטח הוגדר כשטח לא מוגדר או חקלאי במועד הרלוונטי. בית המשפט קיבל את הערכת השווי של שמאי התובעים לגבי הקרקע. כתוצאה מכך, חויב הנתבע לשלם לתובעים 2,441.4 ₪ עבור ההפקעה השנייה, ו-10,598 ₪ עבור השלישית, שני סכומים שיותאמו להפרשי ריבית והצמדה על פי הדין הישראלי. סכומים אלה היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ולאחר מכן יתווספו הפרשי ריבית והצמדה נוספים. לבסוף, בית המשפט החליט כי אף אחד מהצדדים לא יישא בהוצאות המשפט של הצד השני.