ע"א 437/66

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על קדימות השעבודים על נכסי דלא ניידי בישראל, בפרט בנוגע לחובות ארנונה. המערערת, הממונה על מס רכוש, טענה כי היה לה שעבוד ראשון על נכסי חברה בפירוק, לפי סעיף 12 לפקודת המסים (גבייה). החלטת בית המשפט המחוזי העניקה עדיפות לשעבודים ספציפיים, לרבות משכנתאות, על פני חובות ארנונה, אלא אם כן נרשמו מיסים אלה בלשכת רישום המקרקעין. אולם בית המשפט העליון פסק לטובת המערער וקיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי סעיף 12 לפקודת המס (גבייה) מעניק שעבוד ראשון מוחלט על נכסי דלא ניידי של החייב, אשר גובר על כל השעבודים האחרים, לרבות משכנתאות, בין אם נוצרו לפני או אחרי חוב המס. זכות זו היא מהותית, ולא רק סיוע פרוצדורלי לגביית מסים. עוד קבע בית המשפט כי אין צורך ברישום השעבוד לפי סעיף 12, שכן אין מדובר בדיספוזיציה לפי פקודת העברת מקרקעין, וכי אין מדובר באופי שוויוני גרידא. כמו כן, בית המשפט לא מצא סתירה בין סעיף 12 לבין סעיף 220א לפקודת החברות. זה האחרון אינו גורע מזכותו של בעל משכנתא או משעבוד אחר לפרוע את החוב מהנכס המשועבד, שנותר עדיף על זכויותיהם של נושים לא מובטחים. לבסוף, בית המשפט הכיר בחוסר ההגינות הפוטנציאלי של סעיף 12 לפקודת המס (גבייה), אך מאחר שהוא נותר תקף בדין הישראלי, בית המשפט לא יכול היה להגביל את תחולתו. המשיבים חויבו לשלם את הוצאות המערער הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון. פסק דין מקיף זה מצטט מספר פסקי דין קודמים של ישראל וארץ ישראל המנדטורית, כמו גם חוקים ופסקי דין אנגליים רלוונטיים, כדי לתמוך בפרשנותו לקדימות השעבודים ביחס לחובות מס רכוש.