תע"א 682/07

תקציר

התובעת, מורה בבית הספר לנהיגה של הנתבעת, תבעה את הנתבעת לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, החזר הוצאות נסיעה, דמי הבראה ותשלום עבור ניהול מבחנים פנימיים, בטענה כי קיימים ביניהם יחסי עובד-מעביד. הנתבע טען כי התובע הינו עצמאי וקשור לבית הספר כקבלן עצמאי. בית המשפט קבע כי עיסוקה של התובעת במתן שיעורי נהיגה לתלמידים של מורים אחרים היה מקרי וזניח. שירות הוראת שיעורי נהיגה ברכבה של הנתבעת ניתן באופן סדיר, ומשכך נבחן שירות זה בנפרד מעיסוקיו האחרים של התובע בבית הספר. באשר לקיומם של יחסי עובד-מעביד, החיל בית המשפט את המבחן המעורב, הכולל את מבחן השילוב על שני היבטיו – חיובי ושלילי – ומבחני משנה נוספים כגון כפיפות, ביצוע אישי בעבודה, עמדת הצדדים את החוזה, תנאי התשלום וכלי העבודה. ההיבט החיובי של מבחן השילוב היה מרוצה, שכן שיעורי הנהיגה היו חלק מהמערכת הארגונית הרגילה של בית הספר. ההיבט השלילי של מבחן האינטגרציה, מבחני העזר ונסיבות המקרה הצביעו על יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעת בכל הנוגע לשירות הוראת שיעורי נהיגה ברכבה של הנתבעת. התובע עמד במבחן ביצוע העבודה האישית, שכן לא הייתה מחלוקת כי אופי ההתקשרות התבסס על שירותו האישי. הנתבעת קבעה את שעות העבודה ולוח הזמנים של התובעת, תוך שקילה לטובת מעמד העובד. התמורה עבור השיעורים הועברה לנתבעת, אשר הפרישה לתובעת חלק, דבר המעיד על יחסי עבודה ולא על התקשרות עצמאית. משכה הארוך של ההתקשרות, סדירותה והמשכיותה חיזקו את יסודות התלות והמחויבות האישית בין התובע לנתבע. על אף שנשקלה השקפתה הסובייקטיבית של התובעת על מערכת היחסים, המסמך החתום המאשר את היעדר יחסי עובד-מעביד לא שינה את המסקנה, שכן טיב היחסים נקבע על פי הנסיבות. תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים עם התפטרותו נדחתה, שכן הוא לא הוכיח כי הודיע לנתבעת על כוונתו להתפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי ההרעה הנטענת הייתה המניע להתפטרותו. תביעתו של התובע לפדיון חופשה התקבלה בחלקה, והוא זכה ב-4,320 ₪. בית המשפט קבע כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה, שכן המרחק מביתו לבית הספר מצדיק את הצורך בהסעות. הנתבע לא הוכיח כי התובע השתמש ברכב בית הספר לצורך נסיעות או כי שילם באופן אישי את הוצאות הנסיעה של התובע. לפיכך נפסקו לתובעת 29,900 ₪ הוצאות נסיעה לכל תקופת העבודה. באשר לדמי ההבראה, פסק בית הדין לתובע סך של 2,142 ₪ בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, שכן התובע היה זכאי לשבעה ימי הבראה בשנה. בסיכומו של דבר, תביעת התובעת התקבלה באופן חלקי, והנתבע חויב לשלם את הסכומים הנקובים, לרבות הפרשי הצמדה וריבית.