ד"נ 30/75

תקציר

בית המשפט העליון פסק בעניין פרשנותו של סעיף 197 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, הקובע כי "לא יחמיר בית המשפט את העונש שהוטל על הנאשם אלא אם כן הוגש ערעור על גזר הדין". השאלה הייתה האם בית המשפט יכול לקיים את העונש הכולל שהוטל על הנאשם, למרות קבלת ערעורו על חלק מההרשעות, ולמרות שלא הוגש ערעור על העונש. דעת הרוב, שניתנה על ידי הנשיא אגרנט והשופט ברנזון, קבעה כי לבית המשפט יש סמכות לעשות כן, כל עוד העונש אינו חורג מתקרת העונש שנקבעה בעונש המקורי. פרשנות זו התבססה על ניתוח השוואתי של חוקים דומים באנגליה ובארץ ישראל המנדטורית, ההיסטוריה החקיקתית של המשפט הישראלי והשימוש הנדיר שעשה בית המשפט העליון בסמכויות ענישה טרם חקיקת החוק הנדון. משמעותו המילולית של החוק תמכה בעמדת הרוב, ותכליתו של החוק – להבטיח את חופש הבחירה של הנאשם בדבר מימוש זכות הערעור – לא נפגעה. השופט ח' כהן והשופט לנדוי חלקו על כך, וטענו כי יש לפרש את החוק לטובת הנאשם, וכי לבית המשפט אין סמכות להחמיר בעונש כאשר התביעה לא ערערה עליו. הם הדגישו כי יש להתייחס לעונשים נפרדים באופן שונה מעונש כולל, וכי הפרקטיקה של בית המשפט העליון במשך עשר שנים תומכת בעמדתם. <EOS_TOKEN>