בש"א 358/89

תקציר

הסכסוך הכספי המורכב בין שני הצדדים נשלח לבוררות תוך הסכמה שכל צד יוכל לערער על החלטת הבורר ישירות לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון סירב לקבל את הערעור בשל דרישת רשות ערעור לפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שלא ניתן לעקוף אותה בהסכמה הדדית. בית המשפט הסביר כי ערעור נוסף יכול להיות מוצדק רק אם קיימות סוגיות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית משמעותית מעבר לאינטרסים המיידיים של הצדדים, ושיקול דעתו של בית המשפט הוא לקבוע אם טעמים אלה מתקיימים. חוק הבוררות נועד למנוע התדיינות חוזרת בענייני בוררות, והסכמת הצדדים בהסכם הבוררות חלה רק על עניינים פרוצדורליים. סמכותם התנייתית של הצדדים מוגבלת לענייניהם שלהם ואינה משתרעת על מבנה הסמכות של מערכת המשפט. לפיכך, החלטת הרשם לדחות את הערעור התקבלה, אך הוארך המועד לבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערער חויב לשלם את הוצאות המשיב, וההחלטה התקבלה ביום 16.11.89.