ע"א 2176/09

תקציר

הערעור מתייחס להסכם שכירות שנחתם בין עו"ד יהושע דיאמנט (המערער) לבין בלומה ושלמה וינטראוב (המשיבים) בשנת 1996. המערערת הסכימה לתת שירותים משפטיים לשינוי התב"ע של מגרש המשיבים בהרצליה ולהקל על מכירתו. האגרות ישולמו רק לאחר מכירת המגרש וחתימת הסכם עם קבלן, והמשיבים לא היו חייבים לשלם עד אז. עוד נקבע בהסכם כי אם ימכרו המשיבים את זכויותיהם במגרש, יוכלו להעביר את התחייבותם לשלם את האגרות לקונה. בחודש יולי 2008 מכרו המשיבים את זכויותיהם מבלי להעביר את חובת שכר הטרחה לרוכשים, דבר שלטענת המערערת היווה הפרה יסודית של ההסכם. הוא דרש שכר טרחה בסך 152 אלף שקל, או לחילופין שכר ראוי. המשיבים טענו כי טרם הגיע מועד התשלום מאחר והדירות לא נבנו, והם מוכנים לשלם ברגע שיתקיימו התנאים בהסכם. בית משפט השלום בתל אביב דחה את התביעה, והוביל את המערער לערעור. ערכאת הערעור הסכימה עם דחיית בית משפט קמא, ולא מצאה כל ראיה לכוונת הצדדים מעבר להסכם עצמו, שקבע כי שכר הטרחה ישולם עם השלמת הבנייה. ההסכם לא חייב את המשיבים להעביר את חובת שכר הטרחה לרוכשים ומשכך הם לא הפרו אותה. עם זאת, ערכאת הערעור פירשה את ההסכם באופן שונה מבית משפט קמא, והגיעה למסקנה כי אין זה הגיוני לצפות מהמשיבים לשלם את שכר הטרחה לאחר בניית הדירות, שכן אין להם עוד כל זיקה לנכס. תחת זאת, קבע בית המשפט כי על המערערת לקבל שכר ראוי, והחזיר את התיק לבית משפט קמא לקביעת הסכום, בהתחשב בתשלום הקודם של המשיבים בסך 23,123 ₪. תביעת המערערת לפיצוי צפוי נדחתה, שכן המשיבים לא פעלו בחוסר תום לב, והפסיקה קבעה כי סיבה מספקת לביטול ההסכם שוללת כל אחריות לנזקים צפויים. בסופו של דבר, הערעור התקבל, והמשיבים חויבו לשלם את הוצאות הערעור של המערערת, בעוד שהוצאות בית משפט קמא היו אמורות להיות משולמות על ידי המשיבים אילו שולמו על ידי המערער. הערבות הבנקאית שהעמיד המערער הייתה אמורה להיות מוחזרת לו.