ע"א 50625-09-23

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לחוזה שכירות של נכס ולהגנות המוקנות לשוכרים על פי הדין הישראלי. המקרה שלפנינו עוסק ב"גלגול שלישי" של הדיירות המוגנת, כאשר המשיב, שהוא נכדו של הדייר המקורי, מבקש לשמור על מעמדו המוגן לאחר מות אביו, שהיה דייר נגזר. על פי החוק, זכות דיירות מוגנת יכולה לעבור לבני משפחה בתנאים מסוימים. בן זוגו או ילדיו של הדייר המקורי יכולים להפוך לדיירים נגזרים, ואילו אלה המרוחקים יותר מהדייר המקורי, כמו המשיב, נחשבים לדיירים דחויים. על מנת להיחשב כשוכר נדחה, על המשיב לעמוד בתנאים נוספים, ובהם כי הנכס המושכר הכרחי לקיומו. השופט מגיע למסקנה כי המשיב לא הביא ראיות מספיקות להוכיח כי הנכס אכן חיוני לפרנסתו. מלבד קביעות כלליות, לא הוצגו פרטים קונקרטיים על מצבו הכלכלי של המשיב או על השפעת הנכס המושכר על עסקיו. יתר על כן, הנכס הנדון משמש כמחסן לעסקיה של המשיב, ונחיצותו אינה מוחלטת, במיוחד בהתחשב בכך שלא נעשה בו שימוש מאז פרצה במקום שריפה בשנת 2018. בהיעדר ראיות משכנעות, השופט קובע כי המשיב אינו זכאי למעמד של דייר מוגן. משכך, השופט מצדד במערערים ומורה למשיב לפנות את הנכס בתוך 90 יום. כן נדרש המשיב לשאת בהוצאות המשפט של המערערים, בסך 15,000 ₪. ההחלטה התקבלה פה אחד בין כבוד השופטים עינב גולומב, תמר ניסים שי וערפאת טאהא.