ת"א 3286/98

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהוגשה על ידי תובעת שבעלה המנוח הפקיד כספים בידי עורך דין נתבע לצורך השקעה. התובעת, שהייתה מנהלת עיזבון בעלה, טענה כי הנתבעים לא העבירו לה חשבונות המפרטים את העסקאות שבוצעו בכספים וכי הנתבעים עיקלו את הכספים. התביעה המקורית, שהוגשה בשנת 1996, ביקשה לחייב את הנתבעים למסור חשבונות ולהצהיר כי הכספים המוחזקים על ידי הנתבע השני הם כספי נאמנות של התובע. תביעה זו הועברה לתביעה אזרחית בשנת 1998 וניתן פסק דין חלקי לטובת התובע בשנת 2001, המורה לנתבעים למסור חשבונות בתוך 30 יום. לאחר מכן הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן בשנת 2002, בו דרשה מהנתבעים סך של 2,600,000 ₪, שלטענתה היה הסכום שהיה עליהם להשיב לה. הנתבעים הגיבו בטענת התיישנות, וטענו כי התביעה, שהוגשה 11 שנים לאחר עילת התביעה הנטענת, התיישנה. התובע לא הפריך טענה זו, והשופטת הסכימה כי התביעה אכן התיישנה. השופט קבע כי התביעה לחשבונות היא רציפה ומתחדשת, אך התביעה הכספית כפופה לתקופת התיישנות של שבע שנים, שהחלה בשנת 1985 עם התרחשות המעילה הנטענת. עם הגשת התביעה בשנת 1996, קבע השופט כי התביעה הכספית התיישנה. עוד ציינה השופטת כי התובעת לא הוכיחה את טענתה כי עובדות המקרה התגלו לה רק במועד מאוחר יותר, דבר שהיה עשוי לבטל את טענת ההתיישנות. לפיכך, השופט דחה את התביעה, ובהתחשב בהתנהלות הפרוצדורלית של שני הצדדים, הורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.