ע"א 8151/98

תקציר

בעניינו של המערער אשר הגיש תביעה נגד אנשי מקצוע רפואיים והמבטחת שלהם לאחר שעבר ניתוח החלפת מפרק ירך בישראל, הכריע בית המשפט העליון במספר נקודות משפטיות משמעותיות הנוגעות לרשלנות רפואית ושמירת רשומות. בית המשפט הכיר בחובתם של אנשי מקצוע רפואיים לנהל רשומות רפואיות מדויקות ובמועד, וקבע כי היעדר תיעוד כזה עלול להוביל לליקויים ראייתיים המעבירים את נטל ההוכחה אל הנאשמים. בית המשפט מצא כי היעדר רישומים בנוגע לאירוע הנקע במהלך הניתוח מנע מהמערערת להוכיח רשלנות וקבע חזקת רשלנות מצד המנתחים. בית המשפט העליון יישם את העיקרון המשפטי "res ipsa loquitur", המאפשר להסיק רשלנות כאשר גורם הנזק אינו ידוע במישרין אלא נמצא בדרך כלל בשליטת הנתבע, ועולה בקנה אחד עם רשלנות. חזקה זו מחייבת את הנתבע להוכיח רשלנות, דבר שלא עשה. בנוסף, פירש בית המשפט את יישומו של עיקרון זה, תוך התחשבות בשאלה האם התובעים ידעו על הנזק, על השליטה שהפעילו הנתבעים והאם האירוע מצביע על רשלנות. בפסק הדין הודגש כי כאשר קיימים פערים ראייתיים, בעיקר בשל ניהול תיק רפואי לקוי, ניתן להעביר את נטל ההוכחה לנאשמים. מאחר שהמערער לא הצליח להוכיח את סיבת הפציעה האמיתית, אלא קבע כי הפגיעה הכירורגית נבעה ככל הנראה מרשלנות ולא מגורם שאינו קשור, הפך בית המשפט העליון את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, הטיל על הנתבעים אחריות והותיר את התיק לפסוק פיצויים. הערעור התקבל, תוך הדגשת תפקידו הקריטי של תיעוד מפורט בהליכים רפואיים וכיצד היעדרו יכול להשפיע על תוצאות משפטיות בתביעות רשלנות.