ע"א 10/66

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעת תאונת עבודה שהוגשה בשנת 1957 על ידי משיב אשר נקלע לקשיים לאורך ההליך המשפטי. לאחר חילוקי דעות עם עורך דינו הראשוני, עיכב המשיב את המשפט במספר שנים בשל מאסרו ומחלתו. עם הופעתו בבית המשפט בשנת 1962, נתן השופט מספר דחיות כדי לאפשר למשיב לאסוף עדים. בשנת 1965 הודיע עורך דינו של המשיב על השלמת ראיותיהם, אך בהמשך ביקש לזמן שני עדים נוספים, ובית המשפט אישר. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש בפסק דינו את השיהוי המופרז ואת חוסר החריצות בהצגת הראיות. בית המשפט קבע כי התנהלותו של המשיב הייתה בלתי סבירה, וכי לאחר עשר שנים עומדת לנאשם הזכות למסקנה. בהדגישו כי תכליתה של מערכת המשפט היא לשרת את שני בעלי הדין, קיבל בית המשפט את הערעור, ביטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והורה למשיב לשלם את הוצאות המערער. פסק הדין נועד לשים קץ למשפט ממושך, ולהבטיח צדק לכל הצדדים המעורבים.