ע"פ 42889-08-15

תקציר

הכרעת הדין הנדונה נוגעת לקבוצת משיבים שזוכו מאשמת סעיף 48 לחוק התכנון והבנייה, המגדיר הוצאה בלתי חוקית של היתרי בנייה כעבירה פלילית. זיכויו של בית משפט קמא התבסס על טענת הגנת הצדק, בהתחשב בנסיבות המקרה. פסק הדין של ערכאת הערעור מקיים את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר. השיקולים המרכזיים בפסק הדין הם כדלקמן: ראשית, תכליתו של סעיף 48 היא למנוע תוצאות מזיקות הנובעות ממתן היתרים שלא כדין, בפרט במקרים של שחיתות או כאשר ההיתרים משנים באופן משמעותי את המצב התכנוני הקיים, ובכך פוגעים באינטרס הציבורי. אמנם נמצא כי המשיבים הפרו את החוק, אך בית המשפט מדגיש כי הוראות סעיף 48 יכולות לחול במצבים מעבר לאלה הכרוכים בשחיתות. שנית, דוקטרינת ההגנה מפני צדק, כפי שהותוותה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, יושמה במקרה זה. בית משפט קמא הכיר, ובצדק, בכך שהתנהלות המדינה הייתה פגומה מבחינת התכנון והאכיפה. נקבע כי הרשויות הרלוונטיות, ובפרט הוועדה המחוזית, היו מודעות לפעילות בנייה בלתי חוקית אך לא נקטו פעולה מספקת. חוסר ערנותה של הוועדה המחוזית והימנעותה מלבטל את ההיתרים הבלתי חוקיים או לפתוח בהליכים משפטיים נגד המשיבים נחשבו לגורמים משמעותיים. בנוסף, פסק הדין מתייחס לטענת המדינה בדבר העמדה לדין של המשיבים בגין מתן היתרים בלתי חוקיים, להבדיל מהבנייה הבלתי חוקית עצמה. בית המשפט דוחה הבחנה זו ומדגיש כי הימנעותה של המדינה מלפעול במהירות ובאחריות אינה צריכה להטיל את האשמה רק על המשיבים. לוועדה המחוזית הייתה סמכות להתערב ולבטל את ההיתרים, אך היא לא הפעילה סמכות זו. פסק הדין דן גם באיחור הרב בהגשת כתב האישום, שחל שמונה שנים לאחר הוצאת ההיתרים ו-12 שנים לאחר הבנייה. המדינה נימקה שיהוי זה כהכרחי לגילוי העבירה. עם זאת, בית המשפט הסכים עם דחייתו של בית משפט קמא את ההצדקה הזו, בהתחשב בפתיחות פעולות הבנייה ובנוכחותו של נציג הוועדה המחוזית בישיבה שבה ניתנו ההיתרים. השיהוי בהגשת כתב האישום, המאופיין כפגיעה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, נבחן אף הוא. בית המשפט מסכים כי תקופה ממושכת זו עלולה הייתה לפגוע ביכולתם של המשיבים להתגונן, ומציין את הקושי של עדים להיזכר באירועים מלפני זמן כה רב. הימנעותה של המדינה מלפעול בהקדם, זמינותן של חלופות מינהליות והיעדר רווח אישי או מניעי שחיתות במעשי המשיבים – כל אלה נלקחו בחשבון בקיום פסק הדין לזיכוי. לסיכום, בית המשפט לערעורים מדגיש את הפגמים בהתנהלות המדינה ובהליך התכנוני, וקובע כי המשיבים, אף שהפרו את החוק, לא היו שומרי הסף היחידים האחראים למצב. פסק הדין מדגיש את השיהוי הבלתי מוצדק, את התגובה הלקויה של הרשויות ואת היעדר החלופות הסבירות שמפעילה המדינה. משכך, קובע בית המשפט כי אין עילה להתערב בפסק דינו המנומק היטב של בית משפט קמא, והערעור נדחה.