פש"ר 11130-12-09

תקציר

התיק נסוב סביב הבעלות על מניות בחברה בשם שניר ימין, שהיו במקור בבעלות בני זוג בשם שמעוני ומשה. משה הוכרז כחדל פירעון ונכנס להליכי פשיטת רגל, שהכניס את הנאמן לתמונה. הנאמן טען כי דיני ההתעשרות חלים על התיק, וכי שמעוני התעשר שלא בצדק מכך שמשה מימן את רכישת חלקו של שניר ימין בחלקת קרקע. הנאמן ביקש להחזיר את הכסף הממומן או, משלא עשה כן, שבית המשפט יורה על העברת חלקו של שניר ימין במקרקעין לנאמן. עוד טען הנאמן כי למרות שמניותיו של שניר ימין נרשמו על שמו של שמעוני, משה שלט בחברה. לכן, יש לראות בו את הבעלים בפועל, או לפחות להיות בעל זכויות משותפות עם שמעוני, על בסיס ההסכם ביניהם. השופטת פתחה בדחותה את טענת הנאמן בדבר תחולת דיני ההעשרה, בקובעה כי מימון רכישת הקרקע מהווה מתנה שניתנה על פי החוק, ואינו מהווה עשיית עושר שלא כדין. לאחר מכן פנה השופט לבחון את שליטתו של שניר ימין, וניתח את התנהלותם של שמעוני ומשה. השופט שקל בקפידה את עדויותיהם, ומצא אותן לא משכנעות, במיוחד לאור מצב פשיטת הרגל הנוכחי של משה. השופטת קיבלה את טענת הנאמן כי משה שלט בשניר ימין, ללא תלות בסימוני, וכי פעולותיו בענייני החברה לא התבססו אך ורק על ייפוי כוח של סימוני, שמעולם לא הוצג כראיה. כמו כן, השופט ציין את הפסיביות והאדישות של שמעוני כלפי החברה ונכסיה היקרים, דבר שהצביע על כך שמשה היה המנהל בפועל של שניר ימין. השופטת בחנה גם את העברת מניות שניר ימין מסמוני לאחותה אילנה בשנת 2007 ומצאה כי הנימוק שניתן למהלך זה אינו משכנע. השופט הגיע למסקנה כי ההעברה נועדה להרחיק את המניות עוד יותר ממשה ונושיו. בסופו של דבר קבעה השופטת כי משה הוא בעל השליטה שניר ימין, ובהתחשב בתנאי ההסכם בין בני הזוג, הבעלות על שניר ימין צריכה להתחלק במשותף ובחלקים שווים בין משה לשמעוני. בעקבות זאת החליטה השופטת כי יש להעביר את חלקו של החייב בשניר ימין (מחצית) לנאמן. ההחלטה ניתנה ללא צווים בדבר הוצאות, והמזכירות הונחתה להעביר אותה לצדדים.