עמ"נ 40461-02-17

תקציר

פסק הדין מקבל את הערר ומבטל את החלטות ועדת הרשות וועדת הערר. היא מכירה במנוח כ"הרוג מלכותי" בשל מעורבותו בפעילות ציונית שהביאה למותו בידי השלטונות. הדיון נסוב סביב הקשר הסיבתי בין הפעילות הציונית לבין ההרוג. בעוד המשיב מטיל את נטל ההוכחה על המערער, השופט קובע כי הנסיבות מצדיקות סטייה מגישה זו, מה גם שהוכחת הקשר הסיבתי במקרים כאלה היא לעתים קרובות קשה או בלתי אפשרית. תחת זאת, השופט מניח קשר סיבתי כאשר ההרוג מתרחש במהלך הפעילות ומעבירה את נטל ההוכחה למשיב. גם תכליתו של החוק, שנועדה להיטיב עם הנפגעים בשל זהותם היהודית או הציונית, תומכת בפרשנות זו. גישה זו עולה בקנה אחד עם חוקים והסדרים סוציאליים אחרים, כגון אלה המעניקים תגמולים לנפגעים במהלך השירות הצבאי. השופטת מדגישה כי הכרה בקשר הסיבתי במקרים כאלה צריכה להתבסס על בחינה סובייקטיבית של נסיבות המבקש וקרבתו של האירוע למצב המקנה זכאות. במקרה דנן, די בראיות שהוצגו ובנסיבות מותו של המנוח כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש. בנוסף, מציינת השופטת כי עמדתו הפרשנית של החוק צריכה להתחשב בתכליתו וברקע החברתי שלו. משכך, מוכר המנוח כ"קדוש מעונה", והמשיב מחויב לשלם למערער שכר טרחת עורך דינו של המערער.