עת"מ 1718-04-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב ניסיונם של העותרים להוכיח את זכאותם למעמד בישראל מכוח חוק השבות, בטענה כי העותר מס' 1 הוא בן לאם יהודייה, דבר המזכה אותו ואת אשתו (העותרת מס' 2) באזרחות ישראלית. המדינה, לעומת זאת, ערערה על זהותה היהודית של האם, מה שהוביל למחלוקת על חזקת התקינות המינהלית בנוגע להחלטה המאוחרת של המדינה. בית המשפט הכיר במורכבות התיק, כאשר שני הצדדים טענו ליתרון של חזקה מנהלית. המדינה טענה כי זהותה היהודית של האם נקבעה בטעות וכי התגלה מידע חדש, המטיל ספק בהחלטה המקורית. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי המדינה לא פעלה במלוא המרץ בחקירת הנושא בעודה בחיים. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לטובת העותרים וקיבל את תביעתם למעמד ישראלי. החלטה זו הייתה מוצדקת בשל היעדר פעולה סבירה מצד המדינה והחלת חזקת התקינות המינהלית על הקביעה המקורית בדבר יהדותה של האם. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט כי העותרים הביאו די ראיות מנהליות כדי להעביר את נטל ההוכחה לידי המדינה, שלא הציגה ראיות משכנעות לסתור את טענות העותרים. לפיכך התקבלה העתירה, המזכה את העותר מס' 1, בנה של אישה יהודייה, ואת העותרת מס' 2, אשתו, במעמד ישראלי. כמו כן חויבה המדינה לכסות את הוצאות העותרים.