עת"מ 18787-07-12

תקציר

העותרים והעירייה חלקו על כך שהעותרים לא שילמו ארנונה בגין ריבוי נכסים במשך תקופה ארוכה. העותרים טענו כי עליהם לשלם סכום נמוך יותר, בטענה שהנכסים אינם מנוצלים ובמצב גרוע, ואילו העירייה דורשת את מלוא הסכום בתוספת ריבית. בית המשפט מצא כי לעירייה סמכות לקבוע שיעורי מס וכי העותרים לא מיצו את כל הסעדים המנהליים, ודחה את העתירה בנימוקים אלה. עם זאת, בית המשפט פסק גם לגופו של עניין, וקבע כי העירייה יכלה לגבות מהעותרים מיסים רק בשבע השנים שקדמו להגשת העתירה, מכוח דיני ההתיישנות. העירייה טענה כי הליכי הגבייה נמשכים, אך בית המשפט מצא כי הליכים אלה לא תמיד הובאו לידיעת העותרים. בית המשפט בחן גם הסכם הסדר חוב לכאורה בין הצדדים, והגיע למסקנה כי אמנם לא מדובר בהודאה שחידשה את תקופת ההתיישנות, אך הסכמת העירייה להפחתת חוב משמעותית מכספי הציבור מעידה על תוקפו. לפיכך הורה בית המשפט על הפחתה של 78% בחובות העותרים לתקופה שמיום 20.11.98 ועד ליום 1.1.2005, כאשר יתרת הסכום תשולם על פי דין. לגבי מסים לפני נובמבר 1998, החוב נחשב מיושן. כן הונחה העירייה לספק לעותרים איזון מעודכן, לרבות הפרשי הצמדה וריבית. פסק הדין לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.