ע"א 4542/98

תקציר

פסק הדין הנדון הוא פרי ערעור על החלטה שלא להאריך את המועד האחרון להגשת תביעת נכות לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. המערער, ששירת בחיל השריון, טען כי סבל מנכות בתאונה שאירעה במהלך שירותו הצבאי בשנת 1972. עם זאת, תביעתו הוגשה בשנת 1997, לאחר שתקופת ההתיישנות כבר פגה. ועדת הערר דחתה את ערעורו הראשוני, בנימוק של קושי ניכר בהשגת הראיות הדרושות בשל השיהוי הממושך, כ-25 שנה, ובהיעדר הסבר סביר לשיהוי האמור. המערער טען כי סבל מכאבים לאורך השנים ופנה לרשויות הצבא בנוגע למצבו. עם זאת, החלטת הוועדה התקבלה, כאשר רוב השופטים הסכימו כי התקופה הארוכה ללא כל הצדקה סבירה, יחד עם האתגרים הראייתיים הפוטנציאליים, מצדיקים את דחיית הערעור. השופטת אסתר קובו הדגישה את ההיבט המשפטי החברתי ואת הצורך לפרשו ברוח הסיוע לחיילים שנפגעו, אך דעת הרוב דחתה את הערעור מבלי שנפסקו הוצאות.