דב"ע מה/40 - 0

תקציר

המקרה סובב סביב חשמלאי שעבד בחברת חרות בירושלים ונפצע בתאונת עבודה ב-5 במאי 1982. המוסד לביטוח לאומי שילם לו פיצויי פגיעה בתקופה שבין 6 במאי ל-31 במאי 1982, אך סירב להאריך את התשלומים מעבר למועד זה, מה שהוביל אותו להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית הדין מינה מומחה רפואי כדי לבחון האם התובעת לא הייתה כשירה לעבודה בתקופה הנוספת ודחה את התביעה, מה שגרר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. הערעור התמקד בכמה סוגיות מרכזיות. ראשית, פרשנותו ותחולתו של חוק הביטוח הלאומי, ובפרט פרק ג', שעניינו ביטוח נפגעי עבודה, והתקנות הנלוות אליו. החוק מבחין בין שני שלבים לאחר תאונת עבודה: תקופה זמנית ראשונית ותקופה עוקבת שבה התוצאה מתגבשת מבחינה רפואית. משך הזכאות לפיצויי פגיעה מוגבל לחצי שנה ומחייב את המבוטח לעבור טיפול רפואי, שיקום או החלמה. רק שירות רפואי מוסמך יכול להנפיק אישור הנדרש לתביעת דמי פגיעה. התנאי הקריטי לזכאות הוא אי יכולתו של המבוטח לבצע את עבודתו או כל עבודה מתאימה אחרת, כאשר תפקידו של המעסיק נלקח בחשבון בקביעת התאמתו. ההיסטוריה הרפואית ואחוזי הנכות אינם רלוונטיים לדמי פגיעה, ואין פיצויי פגיעה חלקיים לשכירים (בניגוד לעצמאים). שנית, הערעור עסק בסמכותו של פקיד התביעות. אין בסמכותם לפסול אישור משירות רפואי מוסמך, אך עליהם לפנות להבהרות אם מתעורר ספק. הקצין שגה בכך שפסל את האישורים הרפואיים ולא דיווח עם המעסיק על האפשרות שהעובד יחזור לעבודה מתאימה. לבסוף, הערעור שקל את הרלוונטיות של עבודה במשרה חלקית. היכולת לעבוד במשרה חלקית אינה פוגעת בזכאות לדמי פגיעה, אלא אם המעסיק מציע לעובד עבודה חלקית תוך תשלום מלוא השכר. בית הדין לעבודה קיבל את הערעור וקבע כי פקיד התביעות ובית הדין האזורי פירשו באופן שגוי את הדין בנוגע לדמי פגיעה. יש להעניק למבוטח פיצויי פגיעה לתקופה שמיום 1.6.1982 ועד ליום 19.8.1982, בצירוף עדכונים מתאימים על פי החוק, וכל תשלום קצבת נכות לאותה תקופה יהיה ניתן לניכוי.