בר"ע 2482/04

תקציר

פסק הדין המדובר הוא הכרעה בערעור אזרחי על צו מניעה זמני. בין המערערת למשיב שוררת מערכת יחסים חוזית, לפיה הסכים המשיב למכור חלקת מקרקעין למערערת תמורת תמורה מוגדרת. מאחר שהמערערת שילמה רק חלק מזערי מהתמורה, המשיבה ניצלה את זכותה למנוע גישה למקרקעין. המערערת, שביקשה לפתוח את הקרקע לתנועת הולכי רגל, פנתה לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני. בית משפט קמא נעתר לצו המניעה, וערעורו של המערער מתייחס להחלטה זו. השופט פותח בהתוויית המסגרת הרגולטורית לסעד זמני ואת השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בבואו להחליט אם להעניק סעד כזה או לא. אלה כוללים את הנזקים הפוטנציאליים לשני הצדדים, סיכויי ההצלחה של התביעה העיקרית, קיומן של ראיות מהימנות לכאורה ושיקולי הגינות ותום לב. השופט מצדד במשיב ומציין כי זכותם לעמוד על תשלום מלא נגזרת מחוזה ברור וחד משמעי ולכן ראויה להגנה. הם מותחים ביקורת על טענת המערער בדבר עניין ציבורי, ורואים בה ניסיון חסר כנות לעכב את תשלום התמורה המגיעה לו. עוד מדגישה השופטת כי המשיבה מילאה את התחייבויותיה על פי החוזה ואילו המערערת לא מימשה אותן, וכי למערערת היו אפשרויות לשנות מצב זה אך היא לא מימשה אותן. תחת זאת, המערערת מבקשת מבית המשפט לשנות רטרואקטיבית את תנאי ההסכם. זאת ועוד, השופט מציין כי טענת המערער בדבר היעדר שומה מכרעת סופית אינה תקפה, שכן ניתן לחשב את התמורה על סמך מכתב השמאי. הם גם דוחים את הטענה בדבר השלכותיה החמורות של החלטת בית משפט קמא, ומציינים כי המערערת יכלה לשלם לפחות חלק מהתמורה לשינוי המצב הקיים. השופט מסכים עם החלטת בית משפט קמא ליתן צו מניעה זמני, אך אף מציין כי הוא יפקע אם המערער ישלם חלק ניכר מהתמורה. לבסוף, השופט מורה למערער לכסות את הוצאות המשיב.