עמ"נ 18996-10-21

תקציר

פסק הדין דן בהחלטת ועדת הערר לגבות היטל השבחה בתקופה רטרואקטיבית בגין חריגה משימוש בקרקע. הוועדה קבעה כי למוסד התכנון שיקול דעת לקבוע את תקופת השימוש החורג וכי יש לחשב את עליית ערך הקרקע בדיעבד למועד שלפני אישור ההיתר. עם זאת, בית המשפט ביטל את החלטת הוועדה בקובעו כי דיני היטלי השבחה דורשים קשר סיבתי בין חוק התכנון לבין ההעשרה, דבר שאינו קיים במקרה זה. לא ניתן להחיל את ההיטל הרטרואקטיבי משום שחוק התכנון שאושר בשנת 2015 אינו יכול להשפיע על ערך הקרקע לפני מועד זה. עוד טען בית המשפט כי החלטת הוועדה מעודדת עבריינות בנייה. בידי הוועדה המקומית עמדו מספר כלים לטיפול בשימוש הבלתי מורשה בקרקע, ובהם סירוב לבקשה, אישור שימוש חורג מנקודה זו ואילך ופתיחת הליכי אכיפה בתקופה שחלפה. במקום זאת, בחרה הוועדה לאשר את השימוש החורג בדיעבד, אשר "מטייח" עבירות עבר ואינו מרתיע מפני פעולות בלתי חוקיות. פסק הדין בעניין נקר, אף שהיה שונה עובדתית, תמך בנימוקי בית המשפט והדגיש את הצורך לאכוף את חוקי התכנון והבנייה ולהימנע ממתן לגיטימציה לשימוש בלתי חוקי. בנוסף, ציין בית המשפט כי הליכי רישוי אינם מהווים חזקה חלוטה בהליכי היטל השבחה. לפיכך, הימנעותם של המערערים מלערער על החלטת הרישוי לא מנעה מהם לערער על היטל ההשבחה. הערר התקבל, וחיוב בהיטל השבחה לתקופה שקדמה לאישור שימוש חורג הוכרז בטל. השומה תתוקן, ואם הצדדים לא יצליחו להסכים על התיקון, התיק יחזור לשמאי המייעץ לבדיקה נוספת.