ע"א 8422/17

תקציר

במקרה הנדון, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, תוך התייחסות לשלוש שאלות עיקריות. בית המשפט בחן האם התנהלות המשרד הפרה הסכמי מכרז, אם פעולות המשרד מצדיקות פיצוי למועצה, ומה היקף הפיצוי אם מוצדק. קביעתו של בית משפט קמא כי לא הגיע פיצוי למועצה בשל מחדליו הנטענים של המשרד במהלך ההתקשרות התקבלה. כשלים אלה כללו זימון ואכיפה לקויים לקורסים, והכרה בקורסים הנלמדים בצה"ל ללא התחייבות משרדית ראויה על פי תנאי המכרז. למרות התנהלות אפשרית לא מיטבית של המשרד, נמצא כי אין בכך כדי להפר את החוזה או להצדיק סעד, שכן המועצה התקשרה בהסכם מרצונה בידיעה את הנסיבות. באשר לשינוי רגולטורי שביצע המשרד לאחר המכרז, הפך בית המשפט לערעורים את עמדתו הקודמת של בית משפט קמא. בית המשפט קבע כי על המשרד מוטלת החובה לגלות את השינויים הרגולטוריים הצפויים לאחר ההתקשרות, דבר שלא עשה, ובכך הפר את חובת תום הלב. שינוי זה צמצם את מספר הנהגים הנדרשים להשתתף בקורסי רענון, והשפיע על המועצה. למרות שהמועצה נמצאה זכאית לפיצוי בגין הפרה זו, המשרד טען, ללא הצלחה, כי יש לשלם רק פיצויי הסתמכות ולא פיצויי קיום המבוססים על אובדן רווחים. בית המשפט אישר את חישוב המשפט בהתבסס על אובדן רווחים לשנים 2008-2009 כתקף, ודחה ערעורים על שיעור ההוצאות המשמש בחישובים. בחוות דעת חולקת נטען כי השינוי הרגולטורי, ולא התנהלות המשרד, הוא הנזק העיקרי שנגרם ואין בו די כדי להפר את חובת המשרד. לפיכך, הסעד הראוי נדון, תלוי בשאלה האם אי גילוי המשרד הפר את ציפיות החוזה או שמא השינוי הרגולטורי עצמו אכן קרה. בסופו של דבר, הרוב תמך בפיצוי למועצה על פי העיקרון שאי גילוי משפיע על קיום חוזים, והדגיש את חשיבות השקיפות של רשויות ציבוריות בעסקאות חוזיות.