ע"א 3526/99

תקציר

פסק הדין דן בערעורים על תאונת דרכים משנת 1995 בה נגרמו למשיב, בן 33, חבלות שהובילו לנכות רפואית בשיעור של 49%. נכויותיו כללו פגיעה ברגלו, צלקת בפנים, הפרעה חושית ותסמונת פוסט-טראומטית, שהשפיעו על כושר ההשתכרות שלו. תחילה פסק לו בית המשפט המחוזי בבאר שבע פיצויים המשקפים 37% נכות תפקודית, אך העריך אובדן הכנסה מלא עבור 18 החודשים הראשונים שלאחר התאונה, לאור חוסר יכולתו לחזור לעבודתו הקודמת בארקייע. בית המשפט קבע את כושר ההשתכרות שלו לפני התאונה על 4,800 ש"ח בחודש, תוך חישוב ההפסדים החודשיים הבאים בסך 3,400 ש"ח והפחתת השתכרות עתידית של 50%, כך שכתוצאה מכך ייגרם לו גירעון חודשי של 2,400 ש"ח. מדובר בהפסד עתידי של 550 אלף שקל. המערערת ערערה על כך, וטענה כי הליקוי צריך להתאים לשיעור הנכות של 37%. בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות המצדיקות פגיעה של 50% בכושר ההשתכרות העתידי, וכתוצאה מכך נוכו מהנזקים 143,000 ₪. כן נדחתה תביעת המשיב לפיצוי בגין הפרשות לניהול משק הבית, ובכך הפחיתה עוד יותר את סכום המענק ב-50,000 ₪. בסך הכל, הערעור תיקן כלפי מטה את סך הפיצוי ב-216,000 ₪ ודחה את ערעורו הנגדי של המשיב, כאשר המשיב חויב לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערער בסך 10,000 ₪. פסק הדין משקף שיקולים של אובדן בפועל לעומת אומדן, כאשר ההתאמות נועדו להתאים את הפיצוי לליקויים מאומתים ולמאמצים להפחתת נזקים.