ע"א 303/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לתגובה לערעור שניתן בעקבות פסק דין בתביעה אזרחית. המשיב, קבלן משנה שעבד בחצרי המערער, נפגע כאשר שער קרס עליו בעת שניסה לסגור אותו. בפסק הדין המקורי נקבע כי המערער אחראי ב-80% והמשיב ב-20% בתאונה. למשיבה נפסקו 80% מהנזקים הנתבעים, בסך כולל של 184,850 ₪, בצירוף תשלומים נלווים. ערעורו של המערער מתמקד בשלוש טענות עיקריות: האחת, כי למערער לא הייתה כל רשלנות בתאונה, ולחילופין היה מקום לייחס את אשמתו התורמת של המשיב בשיעור של 50% ולא בשיעור של 20%. שנית, בית המשפט קבע באופן שגוי את יכולתו של המשיב להשתכר, הן בעבר והן בעתיד. לבסוף, שגה בית המשפט בחישוב הפחתת הקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט מצא ראיות התומכות בטענת המשיב כי השער קרס עקב תקלה שנגרמה על ידי שער אחר בקרבת מקום. היה על המערערת להיות ערה למפגע זה ולנקוט בצעדים למניעתו, במיוחד בהינתן שניתן היה למנוע אותו באמצעות חיזוקים זולים. משכך, קביעת בית המשפט בדבר רשלנותו של המערער הייתה מוצדקת. בית המשפט גם ייחס באופן סביר פגם כלשהו למשיב, שיכול היה לנקוט אמצעי זהירות בעת סגירת השער, כגון בקשת סיוע או הסתכלות מאחוריו. חלוקת האחריות נראתה סבירה, בהתחשב בנסיבות, וטענת המערערת לאחוז אשם תורם גבוה יותר למשיב לא הייתה משכנעת. באשר לכושר ההשתכרות של המשיב, הותאם חישוב הפסדי ההשתכרות בעבר על ידי בית המשפט לממוצע של 3,000 ₪ לחודש, ובסך הכל 77,760 ₪. לסכום זה נוספה ריבית, והתוצאה הייתה סכום סופי של 90,200 ₪. גם אובדן כושר ההשתכרות העתידי חושב מחדש והסתכם ב-47,160 שקל. בית המשפט שגה בכך שהפחית את קצבאות המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצוי הכולל. הגישה הנכונה, כפי שצוין בערעור, היא לחשב תחילה את סכום הפיצוי בהתחשב באשמה התורמת, ולאחר מכן להפחית את תגמולי המכון. לסיכום, הערעור התקבל באופן חלקי. סכום הנזק של המשיב הותאם ל-170,560 ₪, מתוכם חויבה המערערת לשלם 80%, בסך כולל של 136,448 ₪, בצירוף תשלומים נלווים. גם שכר טרחת עורכי הדין של המשיב הופחת ל-20,000 ₪, והם חויבו לשלם למערער הוצאות בסך 4,000 ₪ בגין הערעור.