תפ"ח 1007/07

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הסדרי הטיעון אליהם הגיעו שני הנאשמים בתיק זה. באשר לנאשם 1, בית המשפט מוצא כי האופי המחריד של העבירות שבוצעו בקטינה לאורך תקופה של מספר שנים, הפגיעה הקשה שנגרמה לשלומה, לגופה ולנפשה, והעובדה שהנאשם לא הביע חרטה על מעשיו, מביאים לכך שהעונש המבוקש על ידי התביעה של 13 שנות מאסר אינו מידתי ביחס לחומרת העבירות. העונש המרבי על עבירות אלה הוא 20 שנה, ובית המשפט סבור כי במקרה זה, נקודת המוצא לקביעת העונש ההולם צריכה להיות תקופת מאסר מקסימלית זו. בהתחשב בכך שהסדר הטיעון חסך מהקורבן את הטראומה של מתן עדות בבית המשפט, בית המשפט לא יטיל את העונש המרבי, אלא עונש של 22 שנות מאסר, כאשר 20 שנות מאסר ירוצו מיום מעצרו של הנאשם והיתר על תנאי למשך שלוש שנים. בית המשפט אף מורה לנאשם 1 לשלם לנפגע פיצוי בסך 250,000 ₪ בתוך חצי שנה. בעניינו של נאשם 2 מאשר בית המשפט את הסדר הטיעון. מעשיו של הנאשם היו חמורים פחות מאלה של נאשם 1, ויש לבחון אותם באופן עצמאי. בעוד שהתיקון לכתב האישום, שהסיר חלק מהאישומים, מחייב בחינה מחודשת של העונש, בית המשפט סבור כי ראוי להטיל עליו עונש של 33 חודשי מאסר החל מיום מעצרו, לצד שנתיים מאסר על תנאי. כמו כן חויב נאשם 2 לשלם לנפגע פיצוי בסך 35,000 ₪. שני העונשים גבוהים משמעותית מאלה שביקשה התביעה במסגרת הסדרי הטיעון, אך בית המשפט סבור כי הם מידתיים ביחס לחומרת העבירות ושומרים על האיזון הנדרש בין האינטרסים של הנאשמים לבין האינטרס הציבורי.