ע"א 2041/08

תקציר

עניינו של הערעור בהחלטה לדחות את בקשתה של המערערת לקבלת הטבות לפי חוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב בעקבות התאבדות בעלה. השאלה העיקרית היא האם ההתאבדות יוחסה ללכידתו ולשביו של בעלה. ועדת הערר, בראשות השופט אברהם בן-דור, דחתה את הערעור ברוב קולות, בנימוק של היעדר ראיות הקושרות בין תנאי החזקתו של המנוח בשבי לבין התאבדותו עשרות שנים לאחר מכן. דעת הרוב אף דחתה את חוות הדעת של המערער כספקולטיבית, וטענה כי מצבו הנפשי של המנוח בעבר ובשביו לא גרמו להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). לעומת זאת, דעת המיעוט סברה כי השבי הוא טראומה מספקת וכי התאבדותו של המנוח נובעת מתסמונת פוסט טראומטית. המערערת טענה כי לכידתו של בעלה, באופן בלעדי או בשילוב עם גורמים אחרים, הובילה להתאבדותו. המשיב, לעומת זאת, טען כי יש לדחות את הערעור שכן הוא מתמקד בקביעות עובדתיות. בית המשפט הסכים עם טענת המערערת כי מחלת הנפש של בעלה המנוח הוחמרה עקב שביו. הראיות הראו כי טראומת השבי, בשילוב עם מחלת הנפש הקודמת שלו, הובילו להתאבדותו. תצהירים ומסמכים רפואיים של בני המשפחה תמכו במסקנה זו. בית המשפט קבע כי טראומת השבי, גם בשילוב עם גורמים אחרים, היוותה סיבה מספקת להתאבדותו של המנוח, וזיכה את המערער בפיצויים. לפיכך התקבל הערעור, והמשיב חויב לשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.