ת"א 44010-12-23

תקציר

החלטה זו של בית משפט השלום בירושלים, ע"א 44010-12-23, עוסקת בבקשתו של התובע מס' 2 (יוסף ממט, אסיר) לדחות את ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 9.9.2025. בא כוח התובע טען כי מצבו הרפואי של התובע צפוי להידרדר עקב העברתו על ידי שירות בתי הסוהר. **ניתוח משפטי:** **1. נטל ההוכחה לדחייה:** * החלטת בית המשפט מדגישה את כישלונו של התובע לבסס כראוי את בקשת הדחייה. * בתחילה, בדיון ב-1 באפריל 2025, התובע מס' 2, למרות שעדיין לא נכלא, הזכיר ניתוח גב צפוי אך לא חשף את מאסרו המתקרב או את השפעתו הפוטנציאלית על הופעותיו בבית המשפט. זה מצביע על היעדר גילוי יזום לבית המשפט. * בית המשפט מציין כי הוא קיבל לראשונה הודעה רשמית על מעמדו של התובע כאסיר ב-29 ביוני 2025, עם תאריך שחרור צפוי באפריל 2026 או מוקדם יותר. הודעה מאוחרת זו זוכה לביקורת מרומזת. **2. נאותות הראיות הרפואיות:** * עיקרון משפטי קריטי במקרים כאלה הוא הדרישה לחוות דעת רפואיות מהימנות ומבוססות ראיות כדי להצדיק דחייה. בית המשפט מצא כי חוות הדעת הרפואית שהוגשה על ידי ד"ר דב דרומר אינה מספקת. * חוות הדעת הייתה תיאורטית בעיקרה, והתבססה על חוות דעת קודמות (של ד"ר שמואל זייתון עבור התובעת מס' 1), מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי וקופת חולים מאפריל 2025, ו"מכתב רקע מהבת". * בית המשפט תהה מדוע ד"ר זייתון, שבדק בעבר את התובעת מס' 1, לא היה מעורב, במיוחד לאור העובדה שחוות דעתו של ד"ר דראמר הסתמכה על עבודתו של ד"ר זייתון. * באופן מכריע, ד"ר דראמר לא סיפק הצדקה לאי חקירתו של התובע מס' 2 באופן אישי, או לאי התחשבות בהתפתחויות כלשהן במצבו מאז חוות דעתו הקודמת של ד"ר זייתון, במיוחד לאור כליאתו של התובע. * חוות הדעת לא התייחסה להיבטים מעשיים כגון ניידותו של התובע ברכבי הסעת אסירים או תנאי מאסרו. הוא לא הצליח לקשר בין הערכות תיאורטיות לנסיבות האמיתיות של התובע. * גם חוות דעת משלימה שהוגשה ביום 31.8.2025 נותרה "תיאורטית-אקדמית לחלוטין", ונמנעה מכל בחינה של מצבו בפועל של התובע מס' 2, שגרת מאסרו או התנהלותו בעבר. המילה "תובע" הופיעה פעם אחת בלבד, ביחס לעורך דינו. **3. אי מתן תשתית עובדתית:** * בית המשפט מדגיש את החובה הכללית של הצדדים להציג ראיות עובדתיות כדי לתמוך בטענותיהם או בבקשותיהם. * התביעה (מצד התובע) לא הגישה כל תיעוד עובדתי על נסיבותיו של התובע מאז מאסרו, כגון מסמכים רפואיים משב"ס. * יתר על כן, המומחה מטעם התובע עצמו לא עמד בנושאי חוות הדעת (תובע מס' 2). * היעדר תצהיר אישי של התובע מס' 2 עצמו החליש עוד יותר את הבקשה, שכן הוא מנע מבית המשפט לשמוע ישירות את האדם שנסיבותיו היו מרכזיות בטענת הדחייה. **4. יעילות שיפוטית וכללים פרוצדורליים:** * בית המשפט מסתמך על עקרונות של יעילות שיפוטית והקפדה על כללים פרוצדורליים. * הטיעונים החוזרים ונשנים והניסיונות לדחות את הדיון, ללא ביסוס מספק, הוגדרו כ"בזבוז זמן שיפוטי ניכר ויקר". * בית המשפט מתייחס במפורש לתקנות 3(ב) ו-4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ומצביע על כך שהתנהלות התובעים הפרה כללים אלה בדבר ניהול יעיל של הליכים. * בית המשפט חוזר על עמדתו הקודמת מהחלטה מיום 10.8.2025: "שב"ס אחראי להסעת אסירים וכן לשלומם". הדבר מטיל את הנטל על שב"ס ומשתמע כי אין לשבש את ההליכים המשפטיים שלא לצורך בשל הלוגיסטיקה של הסעת אסירים, המצויה בסמכותה של רשות המשמורת. **5. חידושים משפטיים והערות פרוצדורליות:** ההחלטה אמנם אינה מציגה דוקטרינות משפטיות חדשות לחלוטין, אך מחזקת עקרונות מבוססים לגבי נטל ההוכחה לבקשות פרוצדורליות, הדרישה לראיות מומחה קונקרטיות ומותאמות אישית, והסמכות הטבועה של בית המשפט לנהל את רשימת התביעות שלו ביעילות. * לשונו החריפה של בית המשפט באשר לאופי ה"תיאורטי-אקדמי" של חוות הדעת הרפואיות והיעדר בדיקה אישית מבליטים חידוש שיפוטי בבחינת דו"חות מומחים שאינם מעוגנים בהסתכלות ישירה ומותאמים למטריצה העובדתית הספציפית של המקרה. * ההערות בפסקה 6, אף שהן "בשוליים", נוגעות להיבטים פרוצדורליים: * חוסר הבהירות לגבי מועד השחרור של התובעת מס' 1 (שעשוי להיות רלוונטי ללוח הזמנים או לשיקולים עתידיים). * ביקורת על דרישת באי כוח התובעים לתגובות מיידיות לבקשות רבות במהלך פגרת בית המשפט, מה שמרמז על עיכוב טקטי. * ביקורת על ריבוי הטיעונים העובדתיים שהועלו על ידי באי כוח התובעים ללא תימוכין עובדתיים ראויים מצהיר בעל ידע. **מסקנה:** בית המשפט דחה את בקשת הדחייה. ההחלטה מדגישה את הצורך של צדדים המבקשים דחייה פרוצדורלית, במיוחד בתיקים אזרחיים, לספק ראיות ברורות, ניתנות לאימות ומבוססות עובדתית, במיוחד בנוגע למצבים רפואיים ואתגרים לוגיסטיים. בית המשפט מצפה שחוות דעת מומחים יתבססו על בחינה ישירה ונסיבות רלוונטיות, ולא על תיאורטיות בלבד או על שמועה. פסק הדין שם דגש על יעילות שיפוטית והקפדה על כללים פרוצדורליים שנועדו למנוע עיכובים מיותרים בהתדיינות משפטית. התובעת מס' 2 נדרשת לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 5,000 ₪.