ע"א 2223/99

תקציר

במקרה מורכב זה, המערער, שהיה בעל שליטה ובעלות משמעותית בחברה שהקים, התמודד עם תביעות חוב מרובות ומאבקים משפטיים בעקבות הקשיים הפיננסיים של החברה ומכירת מניותיו למורד עזיזי לאחר מכן. למרות שהוסכם כי עזיזי ייקח על עצמו את האחריות הכספית, מצא עצמו המערער אחראי לערובות שהעמיד. כאשר נקלעה החברה למצוקה כלכלית, נדחו תביעות חוב שהגיש המערער על ידי נאמן, שכן נטען כי ניהל את החברה באופן כושל ונהנה ממשאביה. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את מרבית טענות המערער, אך הכיר בחוב מותנה הקשור לערבות שהעמיד לחובות החברה, אך קבע כי יש לדחות זאת עד לתשלום לנושים אחרים. בערעור דן בית המשפט בלגיטימיות של דחיית תביעת החוב של המערערת, בעיקר בשאלה האם החברה מומנה במימון זעום ואם המערערת ניהלה אותה באופן כושל. השופט ריבלין חלק על החלטת הדחייה, וטען כי אין ראיות מספיקות התומכות בטענות למימון דל. השופט נאור, לעומת זאת, צידד בשופטת דורנר, וביסס את נימוקיו על כך שהמערער לא פעל נגד עזיזי לשחרור מהתחייבויות. משכך, החליט בית המשפט ברוב דעות לדחות את תביעת המערער, בעיקר בשל חוסר מעשיו וחוסר תום לבו לכאורה.