ע"פ 5002/94

תקציר

המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בשורה של עבירות, בהן הריגה ונהיגה בשכרות. בית המשפט העליון התייחס לערעור בעיקר בנוגע להוכחת שכרות. בית המשפט אישר כי על התביעה להקפיד על נהלי הבדיקה המפורטים בתקנה 169ח להוכחת שכרות באמצעות בדיקות דם. בהיעדר ראיות ישירות להידבקות, די היה בעדות מומחה כדי לאשר את מהימנות תוצאות הבדיקה המעידות על שכרות. המערער הפגין התנהגות המעידה על שכרות, אשר יחד עם ראיות להימצאות אלכוהול בדמו, תמכו בהרשעה. בית המשפט הדגיש כי נקבעה פזיזות, המוגדרת כנטילת סיכונים בלתי סבירים במודע. המערער היה מודע להשפעותיו של האלכוהול אך בחר לנהוג, דבר המשקף אדישות לנזק אפשרי. בית המשפט אישר את ההרשעה לפי סעיף 20 לחוק העונשין בגין פזיזות כהגדרתה בתיקוני החוק האחרונים. חומרת העונש נשמרה אף היא, נוכח רמת שכרותו הגבוהה של המערער והחלטתו המתוכננת מראש לנהוג, אשר תרמו תרומה משמעותית לשיקולי בטיחות בדרכים. בית המשפט הדגיש את תפקידו בהרתעת נהיגה בשכרות באמצעות עונשים משמעותיים, בהתחשב במגמה הגוברת של אירועי תנועה הקשורים לאלכוהול. בסופו של דבר נדחה הערעור, הן בהרשעה והן בגזר הדין, ובכך חיזק את העמדה המשפטית נגד התנהגויות נהיגה מסוכנות.