ת"א 25445-07-18

תקציר

בפסק דין זה, איש עסקים קנדי עשיר, המכונה התובע, שלח את בנו, סמואל, לנהל עסקים בישראל. סמואל נקלע לחובות כבדים לאחר שעסק במיזמים פיננסיים שלא צלחו, לרבות נטילת הלוואות והשקעה בפרויקטים נדל"ניים. כתוצאה מכך, ביקש התובע, שלא היה מעורב בפעילותו הכלכלית של בנו, להשיב את יתרת הנכסים, שכללו שתי דירות משועבדות. התובע הגיש תביעה נגד הנתבע, שהלווה כספים לשמואל והחזיק הערת אזהרה על אחת הדירות כעירבון. התביעה נועדה להשיב כספים ששולמו לכאורה ביתר לנתבע. השאלה המרכזית הייתה האם חובו של שמואל לנתבע, המתועד בהסכם הלוואה, שולם ביתר, דבר המזכה את התובע בהשבה. בית המשפט מצא כי הנתבעת קיבלה 100,000 דולר מצד שלישי, גיל מסטי, בגין חובו של שמואל בין החודשים מרץ למאי 2011, אך לא ניכתה זאת מיתרת החוב. בנוסף, הנתבע קיבל תשלום בסך 1,236,648 ₪ מהכונס החוקי של התובעת בחודש יולי 2011, אשר הנתבע הודה כי עמד בפירעון מלא של ההלוואה. בית המשפט חישב כי הסכום המקסימלי שהנתבע היה חייב כדין היה 1,066,908 ₪ בהתאם לתנאי הסכם ההלוואה. בהתחשב בכך שהנתבע קיבל 1,236,648 ₪, קבע בית המשפט כי עליו להחזיר את תשלום היתר בסך 169,740 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 11.7.2011, מועד הפירעון המלא. כמו כן, חויב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 44,200 ₪, לרבות שכר טרחה חלקי, דמי עדות, הוצאות נסיעה ושכ"ט עורך דין. סכומים אלה היו כפופים גם להבדלי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד לביצוע התשלום. השופטת הדגישה כי ההחלטה התקבלה שלא בנוכחות הצדדים וציינה את מועד פסק הדין ליום 8.9.2022.