ע"א 45/66

תקציר

עניינו של תיק זה נסוב סביב הסכם שכירות בין המערערת לבין המשיבים. לאחר תום תקופת השכירות המשיכה המערערת להחזיק בנכס כשוכר סטטוטורי. המשיבים דרשו דמי שכירות חדשים פי חמישה מהשיעור הקודם, עליו ערערה המערערת, אך באיחור של יום אחד. המשיבים תבעו פינוי, ובית משפט השלום דחה את התביעה. עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, והוביל את המערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בדעת רוב, דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי על המערערת, כשוכרת מסחרית, לנהל את ענייניה העסקיים בשקידה ולשלם דמי שכירות במועדם. מאחר שהמערערת לא שילמה את דמי השכירות הנדרשים ורק הפקידה את מלוא הסכום כעבור שנים, סנקציית הפינוי הייתה מוצדקת. עוד ציין בית המשפט כי לא יהיה קשה למצוא משרד חדש בתל אביב-יפו. זאת ועוד, דעת הרוב קבעה כי דרישת המשיבים לדמי שכירות אינה בלתי חוקית רק משום שהיא חרגה מהשיעור המרבי. בית המשפט הסביר כי אי היענות השוכר לדרישה באופן מיידי משמעותה קבלת סכום דמי השכירות. השופט כהן, בדעת מיעוט, סבר כי הדרישה אינה חוקית שכן היא חורגת מהשיעור המותר. כהן טען כי על בית המשפט לשקול לגופו של עניין ולסעד את המערער מן הצדק, שכן טענת המשיבים נעדרת שחר. פסק דינו הסופי של בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, דחה את הערעור והורה למערערת לפנות את המקום. כן חויבה המערערת בהוצאות משפט מטעם המשיבים, בסך 500 ליש"ט.