עתפ"ב 10495-09-19

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על ההחלטה שניתנה בבית משפט קמא, אשר פירש פסק דין של הסדר טיעון. המשיב טען כי צו ההריסה חל רק על מבנים המוזכרים בסעיף 4 לכתב האישום, ואילו המערער התכוון לכלול את כל המבנים המפורטים בכתב האישום, לרבות סעיף 5. ערכאת הערעור הסכימה עם המערער והדגישה כי גזר הדין התבסס על הסדר טיעון, המשקף הסכמה בין הצדדים. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין העבירה של בניית מבנה ללא היתר לבין שימוש במבנה שנבנה ללא היתר, וציין כי שתיהן הוזכרו בכתב האישום. השופט הדגיש את אי חוקיות הבנייה ואת תפקידו של בית המשפט במאבק בה, ודחה את טענתו הפורמליסטית של המשיב. פרשנות ההסכם, במסגרת הסדר טיעון, הובילה את בית המשפט למסקנה כי כוונת הצדדים הייתה להורות על הריסת כל המבנים על הקרקע החקלאית המוזכרת בכתב האישום. השופט דחה גם את טענות המשיב בדבר זכויות הקניין ותקופת ההתיישנות, תוך שהוא מדגיש את האינטרס הציבורי באכיפת דיני התכנון והבניה. משכך, התקבל הערר, וצו ההריסה הורחב כך שיכלול את כל המבנים ששימשו ללא היתר כדין, כמפורט בסעיף 5 לכתב האישום.