עע"מ 430/20

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב ערעור שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין אכיפת חוק אוויר נקי. פסק הדין המקורי קבע כי החלטת המנכ"ל להטיל עיצום כספי על חברה אינה סבירה יתר על המידה, ולכן אינה מוצדקת. עם זאת, בערעור נמצא כי אי פרסום דוח סביבתי שנתי באתר האינטרנט שלה מהווה הפרה של סעיף 12(ג) להוראות החברה. חוק אוויר נקי, שנחקק בשנת 2008, נועד לשפר את איכות האוויר על ידי חובת צעדים רגולטוריים מקיפים, לרבות דיווח לציבור על נתונים סביבתיים. דיווח זה מאפשר לציבור ולרגולטורים להטיל אחריות על המזהמים ומעודד עמידה בתקנות סביבתיות. בתחילה, החברה לא פרסמה את הדו"ח הנדרש, וגם כאשר הועלה, הדו"ח לא היה שלם. המשרד להגנת הסביבה הגדיר בכך הפרה משמעותית לצד הפרות קודמות נוספות. המנכ"ל הפחית את העיצום הכספי ב-40%, בהתחשב בפעולות המתקנות של החברה, אך אישר את הסנקציה כדי לשמור על טוהר האכיפה. עמדתו של בית המשפט לעניינים מנהליים הייתה כי הפרה זו אינה נוגעת במישרין לזיהום האוויר, וראה בה עניין טכני. עם זאת, פסק הדין בערעור הבהיר כי אי הדיווח של החברה לא רק סיכל את הפיקוח הציבורי אלא גם פגע בשקיפות הרגולטורית, ובכך חיזק את משמעות חובת הדיווח. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת הממונה להטיל קנס הייתה סבירה, וקבע כי גם הפרות טכניות לכאורה עלולות לפגוע במטרות המשפט הסביבתי. היא הדגישה את תפקידה של נגישות הציבור בנהיגה בציות וקבעה כי הסנקציה אינה חורגת מגבולות החוק או מחייבת הדגמה של פגיעה סביבתית ממשית. כתוצאה מכך, החלטת הערעור החזירה למנכ"ל את עיצום המנכ"ל בסך 135,900 שקל וביטלה את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, לרבות עיצומים כספיים נגד המשרד. החברה חויבה לשלם את הוצאות המדינה בסך 25 אלף שקל. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי השופטים א' פוגלמן, י' וילנר וא' שטיין.