ת"א 74710-12-20

תקציר

רשות הפיתוח הגישה תביעה נגד נתבע לפינוי שלו מחלקת קרקע הרשומה על שם הרשות. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי, וכי יש לו זכויות שכירות מוגנות או שיש לראות בו רשות בלתי חוזרת במקרקעין. עוד טען מנגד כי דרישת הרשות לפנותו ללא פיצוי היא מפלה ובלתי שוויונית, וביקש להמשיך להחזיק בקרקע או לקבל פיצוי כספי על זכויותיו. בית המשפט פסק לטובת רשות הפיתוח וקבע כי טענות הנתבעת אינן קבילות. נפסק כי תקופת ההתיישנות אינה חלה על המקרה דנן, שכן המקרקעין נרשמו כמקרקעין מוסדרים לאחר חקיקת חוק המקרקעין, ותקופת ההתיישנות טרם חלפה. גם טענת השיהוי נדחתה מאחר שהנתבע לא הצליח להוכיח כי הרשות זנחה את זכותה לתבוע או כי חלה הרעה במצבו עקב השיהוי. יתר על כן, בית המשפט סירב להכיר בטענת הנתבע בדבר סמכות מכללא או סמכות בלתי חוזרת על מקרקעי הציבור, שכן אין מדובר במקרה חריג המצדיק הכרה כזו. באשר לטענת הנתבע לזכויות הדיירות המוגנת קבע בית המשפט כי לא הביא ראיות מספיקות להיותו דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר. בית המשפט דחה גם את טענת הנאשם לאפליה, וקבע כי לא זכה ליחס שונה מאחרים במצב דומה, וכי התנהלות הרשות במקרים קודמים לא חייבה אותה להמשיך ולפעול באותו אופן. לבסוף, קבע בית המשפט כי על הנתבע לפנות את הקרקע ללא כל תמורה, שכן הוא לא הוכיח את השקעותיו בנכס, והתועלת שהפיק מהשימוש בו במשך שנים רבות ללא תשלום עלתה על כל פיצוי אפשרי. בית המשפט העניק לנתבעת עד תום השנה האזרחית לפנות את הקרקע ופסק לרשות הפיתוח הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.