בג"צ 12002/04

תקציר

את העתירה בפני בית המשפט הגיש ח"כ עיסאם מח'ול, שנאם בפני מליאת הכנסת בנושא שביתת מצילים. מח'ול מתח בנאומו ביקורת על התנהלות הממשלה בשביתה והשתמש בשפה פוגענית כלפיה. ח"כ אחר התלונן על נאומו של מח'ול בפני ועדת האתיקה של הכנסת, שהטילה לאחר מכן סנקציות על מח'ול כשאסרה עליו לנאום בכנסת במשך עשרה ימים. מח'ול ערער על החלטה זו, תחילה לכנסת ולאחר מכן לבג"ץ, בטענה כי לוועדת האתיקה אין סמכות להטיל סנקציות על התבטאות המוגנת בחסינותו המהותית של חבר כנסת. בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי לוועדת האתיקה יש סמכות להטיל סנקציה על מח'ול בגין דבריו, אף שהם נופלים בגדר החסינות המהותית. בית המשפט ביסס את החלטתו על פרשנות פנימית לחוק החסינות וקבע כי המונח "פעולה משפטית" בחוק אינו מתייחס לפעולות שנקטה הכנסת עצמה נגד חבריה. מטרתו של חוק החסינות היא להגן על הכנסת מפני התערבות חיצונית, ולא לפקח על הרשות המחוקקת עצמה. לפיכך, פעולתה של ועדת האתיקה לא הייתה "פעולה משפטית" האסורה על פי חוק החסינות. בנוסף, מצא בית המשפט כי אין סתירה בין הוראות חוק החסינות המעניקות חסינות מהותית לבין אלה המקימות את סמכותה של ועדת האתיקה. ההוראה האחרונה משלימה את הוראת החסינות ואינה מפרה אותה. תפקידה של ועדת האתיקה הוא לוודא כי חברי הכנסת מקפידים על כללי התנהגות אתיים, גם בפעולות המוגנות בחסינות מהותית. לבסוף, קבע בית המשפט כי ביקורתו השיפוטית על החלטות ועדת האתיקה מוגבלת בהיקפה. ההחלטות הן מעין שיפוטיות באופיין וכפופות לביקורת שיפוטית רגילה, אך על בית המשפט להתערב בתדירות נמוכה יותר מאשר בהליכים מעין שיפוטיים אחרים בשל אופיה הפנימי של עבודת ועדת האתיקה. במקרה זה, בית הדין לא מצא עילה להתערב בהחלטת הוועדה, שהייתה מידתית והתבססה על עברו המשמעתי של מח'ול.