ע"פ 211/66

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על הרשעה בגרימת מוות בקלות דעת שאינה מהווה רשלנות חמורה בעת שימוש ברכב, עבירה לפי סעיף 218 לפקודת סדר העונשין, 1936, וסעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה. המערער, שנסע בכביש ראשי, לא ויתר על זכות קדימה ופגע ברכב אחר, וכתוצאה מכך נהרג אחד מנוסעיו. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי מצאו את המערער אשם. בית המשפט העליון, בהחלטת רוב, דחה את הערעור, ואישר את ההרשעה ואת העונש של שישה חודשי מאסר, כאשר חודשיים ירוצו והשאר על תנאי. דעת הרוב קבעה, כי רשלנותו של המערער תרמה לתאונה, שכן הוא לא האט בעת שהתקרב לצומת עם ראות מוגבלת עקב גשם, בהנחה שגויה שהנהג השני יוותר על זכות קדימה. השופט ויתקון, בדעת מיעוט, סבר כי רשלנותו של המערער היא משנית ואינה מצדיקה מאסר בפועל, וקבע עונש מאסר על תנאי מלא. פסק הדין הדגיש את הצורך בהחמרת הענישה לנהגים פזיזים, אך הבחין במקרה זה ככזה שאינו מצדיק את חומרת תקופת המאסר. הדגש היה על הצורך להחדיר כבוד לקדושת החיים, ומכאן משתמע כי יש צורך בעונש מאסר מינימום אלא אם האשמה היא מינימלית. מקרה זה מדגיש את ההשלכות של אי מתן זכות קדימה ואת ההשלכות המשפטיות החמורות הכרוכות בנהיגה פרועה.