ת"א 2451/98

תקציר

הנתבעת תפסה כדין את אתר העבודה בהתאם לתנאי ההסכם, מה שאפשר לה לעשות כן במקרה של עיכובים בלתי סבירים בעבודתה של התובעת. עוד נקבע בהסכם כי במקרה כזה יפוצה התובעת רק בגין העבודה שבוצעה עד למועד התפיסה, בניכוי סכומים שונים, לרבות ניכוי של לפחות 10% משכר החוזה. השופטת מצאה כי התובעת אכן חוותה עיכובים בעבודה. לפיכך, על פי סעיף 30.7 בהסכם, התובעת לא הייתה זכאית לסכומים כלשהם בגין העבודה שבוצעה. בנוסף, קבעה השופטת כי חילוט הערבות הבנקאית של התובע על ידי הנתבע, בסך 640,000 ₪, היה כדין. הערבות נועדה להבטיח את התחייבויות התובע על פי ההסכם, ולנתבעת הייתה זכות להציג את הערבות ולדרוש פירעון במקרה של הפרת חוזה, שהשופט קבע כי התובע ביצע. עוד קבעה השופטת כי התקשרותה של הנתבעת עם קבלן אחר לאחר שנתפסה מהתובע לא היוותה עשיית עושר שלא כדין. כמו כן, דחתה השופטת את טענת התובע כי הנתבע אינו זכאי לפיצוי המוסכם, שלטענת התובע גבוה באופן בלתי מידתי ומהווה העדפה אסורה של נושה אחד על פני אחר. השופט קבע כי הסכום הוסכם על שני הצדדים ולא לטובת נושים. לבסוף, השופט הורה לתובע לשלם לנתבע את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין, בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ.