ת"א 41389-01-11

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל (התובע) תבע את מר X (הנתבע) לפנותו מחלקת קרקע הרשומה בטאבו על שם התובע. הנתבע טען כי הוא מחזיק בקרקע משנת 1948 ולכן יש לו זכויות בה, לרבות מכוח חוק ההתיישנות, או לחילופין, הייתה לו סמכות או אינטרס טובת הנאה של התובע בקרקע. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי הנאשם אכן מחזיק בקרקע משנת 1948. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענות הנתבע אינן תקפות. הרישום בטאבו היווה ראיה מכרעת לכך שהתובע הוא הבעלים החוקי של הקרקע, והנתבע לא הוכיח פגמים כלשהם בהליך הרישום. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הנתבע אינו יכול לטעון לחזקה באמצעות חוק ההתיישנות משום שלא התקיימה דרישת 25 השנים. החוק קובע כי תקופת ההתיישנות על קרקע מוסדרת, כמו החלקה הנדונה, מתחילה ביום רישום הקרקע על שם הבעלים, דבר שבמקרה זה טרם התרחש. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבע לסמכות על הקרקע או לכל טובת הנאה בה, שכן התובע הגיש תביעה נגד הנתבע בשנת 1966, תוך התנגדות ברורה להחזקתו. לפיכך נשמרה זכותו של התובע לפנות את הנתבע. בית המשפט הורה לנתבעת לפנות את הקרקע בתוך 90 יום ופסק לתובע 7,500 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.