עמ"נ 44186-11-13

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לערעור על החלטת ועדת ערר בעניין חיובי ארנונה - ארנונה - בגין מספר נכסים שבבעלות המערערים. ההחלטה המקורית התקבלה לאחר ביקור בנכסים, שהתקיים ללא נוכחות המערערים. בית המשפט העליון קבע כי הדבר פוגע בזכות הטיעון של המערערים והורה לערוך ביקור חדש בנוכחות הצדדים. ביקור זה התקיים וועדת הערר החליטה לקיים את ההחלטה הקודמת. סלע המחלוקת העיקרי היה האם נדרשה ועדת הערר לשקול מחדש את מכלול הטענות והראיות שהציגו המערערים או שמא יכלה לבסס את החלטתה על ממצאי הביקור החדש בלבד. בית המשפט מצא כי הנחיותיו של בית המשפט העליון היו ברורות וחייבו רק ביקור מחודש, ולא דיון חוזר מלא. הביקור נערך וניתנה למערערים הזדמנות להציג את טענותיהם, אך הם לא הביאו כל ראיה נוספת, למרות שניתנה להם ההזדמנות לעשות כן. בפסק הדין מודגש כי מטרת הביקור החדש הייתה לברר שאלות עובדתיות, עליהן נמנעו המערערים מלהשיב באופן מוחלט. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי נטל ההוכחה בדבר מצב הנכסים מוטל על המערערים, ואי הבאת ראיות למצבם של הנכסים בשנות המס הרלוונטיות משמעה שלא ניתן לערער על ההחלטה המקורית. קביעתה של הוועדה כי לא ניתן להשתמש במצבם הנוכחי של הנכסים לצורך קביעת מצבם בשנים קודמות נתמכה. בסופו של דבר נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך של 20,000 ₪. השופט הגיע למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, שכן היא פעלה בהתאם להנחיות בית המשפט העליון והמערערים לא הביאו כל ראיה חדשה המצדיקה תוצאה שונה.