ת"א 8947-04-12

תקציר

חברי מושב כפר אז"ר רשאים להירשם כבעלי חוזה חכירה לדורות על שטחי אחוזותיהם המיועדים לעיבוד חקלאי (חלקה ב'), בהתאם להסכמי החכירה הנוכחיים הנהוגים ברשות מקרקעי ישראל, ולא על פי ההסכם ההיסטורי משנת 1935 שביקש המושב. זאת משום שההסכם משנת 1935 הוא ארכאי, ולא הוכח כי הסכם כזה נחתם אי פעם על ידי רוב החברים ביחס לחלקות המגורים שלהם (חלקה א'), המהווה תנאי מוקדם לתביעת המושב. בית המשפט דוחה גם את טענת מנהל מקרקעי ישראל כי השתתפות החברים ברכישת הקרקע הייתה הלוואה, תרומה או אשראי לדמי חכירה, וקובע כי השקעות החברים ברכישת הקרקע הסתכמו באותה עת בכ-50% משוויה, דבר שיש לקחת בחשבון בעת חישוב כל פיצוי המגיע למושב. לפיכך, טענת המושב כי הוא זכאי לזכויות יתר על בסיס חריג לפסיקת בג"ץ משנת 2002 מתקבלת באופן חלקי; עם זאת, כל תביעת פיצויים חייבת להיות מופנית לבית משפט מוסמך, שכן התביעה הנוכחית לא הוגשה כתביעה כספית, ובית המשפט אינו יכול להורות על סעד כספי. לבסוף, שני הצדדים חולקים את האשמה בהיעדר הסכם פשרה, ולכן כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.