ע"פ 3027/90

תקציר

במקרה הנוגע לתקנות התעבורה הועמד המערער, תאגיד, לדין פלילי בגין עבירת תנועה כאשר אחד מרכביו נתפס על ידי מצלמה העוברת באור אדום. התאגיד לא התייצב למשפט ונקבע כי הודה בעובדות כפי שהואשמו, מה שהוביל להרשעה ולקנס. הערעור לבית המשפט המחוזי נדחה, מה שגרר ערעור נוסף לבית המשפט העליון, שקבע כי תאגידים יכולים לשאת באחריות אישית לעבירות פליליות באמצעות פעולות האורגנים שלהם, כגון דירקטורים או מנהלים. בית המשפט הדגיש את "תיאוריית האיברים", המאפשרת לתאגיד להחזיק ביסודות הנפשיים והפעילים הדרושים לאחריות פלילית, בדומה לאדם טבעי. הוא הבחין בין אחריות אישית של תאגיד לבין אחריות שילוחית, והדגיש כי תאגיד יכול להיות אחראי באופן אישי, גם אם האדם (אורגן) הפועל מטעמו אינו אחראי באופן אישי. בית המשפט הבהיר את תחולתו של סעיף 27ב לפקודת התעבורה, המטיל אחריות אישית ומוחלטת על בעלי רכבים, לרבות תאגידים, בגין עבירות שבוצעו ברכבם, אלא אם כן הצליחו להוכיח שהעבירה בוצעה על ידי אדם אחר ללא הסכמתם. בית המשפט דחה את הטענה כי סעיף 69ב, המטיל אחריות על נושאי משרה בתאגיד, פוטר את התאגיד עצמו מאחריות. פסק הדין הדגיש את כוונת המחוקק ואת תכליתו, וציין את העקביות שבהטלת אחריות הן על התאגיד והן על נושאי המשרה בעבירות הקשורות לפעילות התאגיד. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור, ובכך חיזק את התפיסה כי ניתן להטיל אחריות על תאגידים בגין עבירות תנועה שבוצעו באמצעות איבריהם, תוך שמירה על פרשנות מגובשת של כוונת המחוקק על פני הוראות חוק שונות.