בג"צ 4495/99

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט העליון במחלוקת הנוגעת לכשירותו של עורך דין (המשיב מס' 2) להיות מוכר כסנגור ציבורי לפי חוק הסניגוריה הציבורית. העותר, הסנגור הציבורי המחוזי של מחוז תל אביב והמרכז, סירב תחילה לבקשת המשיב בשל הרשעותיו המשמעתיות המרובות, שכללו התנהגות בלתי הולמת והטעיית בית המשפט. למרות שוועדת ערר צידדה במשיב, החליט בית המשפט העליון להחזיר על כנו את החלטתה המקורית של הסניגוריה הציבורית המחוזית. בית המשפט הדגיש כי ייצוג הולם דורש לא רק כישורים משפטיים טכניים אלא גם סטנדרט אתי גבוה המאופיין בנאמנות, יושר וכבוד. עברו של המשיב בעבירות משמעת והתנהגות בלתי הולמת מלמד על חוסר יכולתו לעמוד באמות מידה אלה, ובכך הסתכן בפגיעה בסנגוריה הציבורית ובמשרתיה הציבורית. בית המשפט הסכים עם עמדת העותר כי בחירת הסנגורים הציבוריים צריכה להבטיח ייצוג ברמה הגבוהה ביותר, העולה בקנה אחד עם תפקידים ציבוריים הדומים לאלה של פרקליטי המדינה. ההחלטה הדגישה את החשיבות של שמירה על אמון והתנהגות אתית במקצוע עריכת הדין, במיוחד עבור אלה המייצגים אוכלוסיות חלשות. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענת המשיבה בדבר הפגיעה בחופש העיסוק, ואישר כי פרקליטת המחוז פעלה במסגרת סמכותה. משכך, הצו הפך למוחלט, החלטת ועדת הערר בוטלה, והחלטתה המקורית של הסנגוריה הציבורית המחוזית הוחזרה מבלי להטיל הוצאות על המשיב.