בג"צ 2389/12

תקציר

העותר, מושב, ביקש מבית המשפט לבטל את החלטת מינהל מקרקעי ישראל שלא לאשר עסקה לחכירת מקרקעין מכוח החלטות מועצת מקרקעי ישראל 717 ו-727. המושב טען כי די בהסכם ההרשאה שלו עם מנהל מקרקעי ישראל, בעקבות החלטת ההנהלה הראשונה, כדי לחייב את רמ"י לבצע חוזה על בסיס ההחלטות הנ"ל מבלי לבחון את הוראות המעבר. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי ההחלטות בטלות וכי תוקפה של העסקה כפוף להוראות המעבר של רמ"י שנוסחו בהחלטת מועצה 972. על פי הוראות אלה, המועד הקובע לבחינת עסקאות הקשורות להחלטות הוא 15 באוגוסט 2001 - מועד שהמושב עמד בו לכאורה. עם זאת, החלטת הנהלה שנייה, שהתקבלה לבקשת המושב, ביטלה למעשה את הראשונה, והותירה את המושב ללא אפשרות לטעון לקיום הוראות המעבר. בית המשפט לא מצא כל ראיה להתנהלות מטעה או בלתי תקינה מצד רמ"י בתהליך שקדם להחלטת ההנהלה השנייה וראה באיחור המושב בחתימת הסכם ההשבה את הסיבה לאובדן האפשרות ליישם את החלטות ההנהלה. משכך, העתירה נדחתה, והמושב חויב לכסות את הוצאות מנהל מקרקעי ישראל. סגני הנשיאים נאור ושוהם הסכימו עם פסק הדין.