ו"ע 11797-05-11

תקציר

המערערת, ניצולת שואה, עתרה לקבלת הטבות לפי חוק ההטבות, בטענה שהועסקה בעבודות כפייה ברומניה במהלך מלחמת העולם השנייה. המשיבה טענה כי עדותה אינה נתמכת בראיות וכי המחנות שהזכירה נועדו לגברים בוגרים. בית המשפט מצא את עדותו של המערער אמינה, אך הסכים עם המשיב כי חוק הגמלאות דורש הוכחת מגורים במחנה מוכר, דבר שהמערערת לא סיפקה. בית המשפט דן באתגרי הגישה למקורות זרים לצורך קביעת הזכאות וציין כי כוונת החוק הייתה להגביל את ההטבות לשוהים במחנות "מוכרים". בית המשפט אמנם הכיר בסבלה של המערערת ובזכאותה להטבות על יסוד גורמים אחרים, אך הגיע למסקנה כי היא כבולה לדרישות חוק הטבות ולא נותרה לו ברירה אלא לדחות את הערעור. פסק דין זה מדגיש את פרשנותו המצמצמת של החוק ואת הקשיים הניצבים בפני ניצולים בגישה למידע הדרוש להוכחת טענותיהם. למערער זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.