ע"א 4275/10

תקציר

בית המשפט התייחס לשאלה האם בצדק נדחתה תביעת המערערת על ידי בית משפט קמא מחמת התיישנות. הסוגיה העיקרית הייתה לגבי כלל הגילוי המאוחר ותחולתו לגבי תביעות רשלנות. המערער טען, כי נודע לו על רשלנות המדינה – שלא ידעה אותו בדבר סיכוני הסרטן עקב ההקרנות – רק לאחר החלטה משמעותית של בית המשפט (עניין ראובן), שיש בה כדי לעכב את תחילת תקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות בנזיקין מתחילה בדרך כלל כאשר מתעוררת עילת התביעה, כלומר כאשר מתרחש נזק. עם זאת, המערערת הפעילה את כלל הגילוי המאוחר, אשר יכול להקפיא את מועד תחילת ההתיישנות עד שהתובע יהיה מודע לעובדות. המקרה הבחין בין תקופת ההתיישנות הכללית לבין הוראה מיוחדת בפקודת הנזיקין, המציבה מחסום של עשר שנים מאירוע הנזק. כאן הדגיש בית המשפט כי חסם זה חל רק על גילוי נזק ולא על רשלנות. תביעתו של המערער התמקדה ברכיב הרשלנות, ולכן בחן בית המשפט האם ידע על מחדל המדינה בשנות השמונים והתשעים. בית המשפט הסכים כי המערער לא היה מודע לכך עד להכרעת הדין בפרשת ראובן שהתבררה עובדות אלה. בנוסף, היא הגיעה למסקנה כי המערער לא היה צפוי באופן סביר לחקור עובדות אלה קודם לכן. בית המשפט קבע כי כלל הגילוי המאוחר חל, ודחה את טענת המדינה כי מחסום עשר השנים מבטל את התביעה. היא הכירה בכך שהמדינה התרשלה בכך שלא יידעה אנשים על הסיכונים. בסופו של דבר, הערעור התקבל, תוך שהוא משיב את תביעת המערער על כנו ומורה למדינה לשאת בהוצאות משפט.