תת"ע 7974-10-13

תקציר

הנאשמת הואשמה בנהיגה בשכרות לאחר שבבדיקת נשיפה נמצאה בגופה 395 מ"ג אלכוהול, מעבר לגבול החוקי. לטענתה, היא שתתה רק חצי וודקה רד בול עשר דקות לפני הנהיגה, ומכיוון שהבדיקה נערכה 40 דקות לאחר השתייה, ריכוז האלכוהול עדיין עלה ועדיין לא הגיע לשיא. עד מומחה העיד מטעמה, וקבע כי רמת האלכוהול בזמן נהיגה הייתה ככל הנראה סביב 100 מ"ג, שהיא מתחת לגבול החוקי. הנאשם התייחס למקרה דומה, סנפירי, שבו זוכה נאשם בנסיבות דומות. שאלת המפתח הייתה האם ריכוז האלכוהול בזמן נהיגה חרג מהמותר בחוק, ואיזה צד צריך להוכיח זאת. החוק מניח שאדם הוא שיכור אם רמת האלכוהול שלו גבוהה מהמותר בחוק, אך ניתן לערער על חזקה זו. על הנתבע להציג ראיות לסתור חזקה זו, ולהעביר אליו את נטל ההוכחה. השופט בוחן את הראיות שהוצגו כדי להחליט אם די בהן כדי להפריך את החזקה. במקרה זה, עדותה של הנאשמת לא הייתה אמינה, וגרסותיה השונות לאירועים סתרו זו את זו. ההסבר שלה לשקר למשטרה לא היה משכנע, והיעדר עדים תומכים או ראיות החליש את התיק שלה עוד יותר. השופט הגיע למסקנה כי הנאשמת לא הצליחה להפריך את חזקת השכרות ולכן הרשיעה אותה בנהיגה בשכרות. הכרעת הדין התבססה על החזקה השרירותית שנבעה מתוצאות בדיקת הנשיפה ועל אי הבאת ראיות נגדיות מספיקות של הנאשם. השופט הדגיש כי הנאשמת לא הצליחה להוכיח שלא הייתה שיכורה בזמן נהיגה. בעקבות זאת, בית המשפט מצא את הנאשמת אשמה, והיא הורשעה בנהיגה בשכרות.