ע"פ 5121/17

תקציר

עניינו של הערעור בטענת המערער כי דיני השחרור על תנאי ממאסרו ייקבעו על פי שיטת המשפט של המדינה בה נשפט - גרמניה, ולא על פי הדין הישראלי, כטענת המשיב. המערער הורשע ברצח על ידי בית משפט גרמני ונידון למאסר עולם. בעקבות בקשתו הועבר לישראל לריצוי יתרת עונשו. הערעור מתייחס לשתי סוגיות עיקריות: ברירת הדין החלה על הליכי השחרור של המערער ושאלת הפגם בהסכמתו של המערער לשאת את יתרת עונשו בישראל. הסוגיה הראשונה סובבת סביב סיווגם של דיני השחרורים כעונשיים או מנהליים. אם הראשון, חוקי המדינה שבה נשפט האסיר צריכים לחול; אם האחרון, חוקי המדינה שבה מתבצע המשפט צריך לחול. בית המשפט קבע כי הגישה העקבית במשפט הבינלאומי ובמשפט המשווה היא לשקול את דיני השחרור על תנאי כחלק מאכיפת העונש. לפיכך, יש להחיל את הדין הישראלי על הליכי השחרורים של המערער. אשר לסוגיה השנייה, קבע בית המשפט כי הסכמתו של המערער להעברה ניתנה כדין לאחר שהובהר לו כי יחול עליו הדין הישראלי לעניין שחרור על תנאי, ומשכך נדחתה טענתו לפגם בהסכמה. הסכמתו של המערער לא נבעה ממצג שווא מצד הרשויות הישראליות. לפיכך, יש לדחות את הערעור ולהותיר למערער לעתור לשחרור על תנאי ממאסר על פי אמות מידה ישראליות, החל מ-20 שנה מיום מאסרו.