ת"מ 6904-10-10

תקציר

המבקשת התלוננה על כך שמדחני החניה של העירייה המשיבה לא נתנו תמורה לרוכשי דוחות חניה, ולפיכך פנתה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה להשבת הסכומים העודפים שנגבו, ולתביעות נוספות המבוססות על הדין הפרטי ודיני הגנת הצרכן. המשיב טען כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בתביעות המבוססות על הדין הפרטי, וכי למבקש לא הייתה עילת תביעה אישית נגדו, שכן דמי החניה שולמו מרצון ולא מתוך כפייה, ולכן תביעתו לא עמדה בדרישות האישור כתובענה ייצוגית. בית המשפט הסכים עם המשיב בשני הסעיפים: ראשית, הוא קבע כי אין לו סמכות לדון בטענות המבקש על בסיס הדין הפרטי, ועליו לפסוק רק בגביית היתר הנטענת. בסוגיית גביית היתר קבע בית המשפט כי הסכום ששולם על ידי המבקשת הוא הסכום הקבוע בחוק העזר הרלוונטי, והעובדה שהמדחנים לא נתנו תמורה אינה מהווה גביית יתר. בית המשפט הדגיש כי המבקש לא היה חייב להשתמש במדחנים, ולכן לא יכול היה לטעון כי היעדר השינוי מהווה חובה בתשלום אגרה מופרזת. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחתה אפוא, והמבקש חויב לשלם למשיב 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.