דב"ע נב/101 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בנוגע לסכסוך חוזי עבודה בין עובד למעסיקו לשעבר. העובד המדובר הועסק בחברה לשחיטת עופות ועיבודם במשך מספר תקופות במשך כשלושה עשורים. תקופת ההעסקה האחרונה, שהחלה בשנת 1983, הייתה כפופה לחוזה עבודה אישי שקבע כי העובד יועסק עד גיל פרישתו. עוד נקבע בחוזה כי המעסיק יוכל לסיים את חוזה העובד רק אם הייתה רשלנות זדונית שגרמה נזק למפעל ופסיקה של מערכת בתי המשפט. המעסיק פיטר את העובד, לכאורה בשל הפרת חובת אמונים, ולאחר מכן הקפיא את הטבותיו. העובד הגיש מספר תביעות נגד מעסיקו לשעבר בדרישה לתשלומים שונים, לרבות פיצויים בגין הפרת חוזה, שאוחדו לדיון אחד בבית הדין האזורי. בית הדין לעבודה פסק לטובת העובד, קבע כי פיטוריו היוו הפרת חוזה ופסק לו, בין היתר, פיצויים בשווי חמישה עשר חודשי שכר. שני הצדדים ערערו על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה. העובד טען כי עליו לקבל פיצויים עד למועד פרישתו המיועד, ואילו המעסיק ביקש להפוך את ההחלטה לחלוטין. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעור המעסיק ודחה חלקית את ערעור העובד. בית הדין קבע כי חוזה העבודה הוא לתקופה בלתי מוגבלת, למרות התניית ההעסקה עד גיל פרישה. זאת, בהתבסס על פסיקה קודמת ועל כך שבחוזה לא צוין במפורש תקופת ההעסקה. משכך, קבע בית הדין כי המעסיק הפר את החוזה בכך שפיטר את העובד ללא הצדקה וללא הודעה מוקדמת. בית הדין הסכים גם עם קביעת הפיצויים של בית הדין האזורי, ודחה את ערעורו של העובד בנקודה זו. העובד היה זכאי לפיצוי בגין אובדן שכר לתקופה של שנה, שבית המשפט מצא כי זהו זמן סביר למציאת עבודה חלופית. ההחלטה הקודמת תוקנה כך שתפסוק לעובד שכר של חמישה עשר חודשים, והתיק הוחזר לבית הדין האזורי להכרעה ביתר הסוגיות. בנוסף, חויב המעסיק לשלם לעובד הוצאות ערעור בסך 2,500 ₪.